זהר

רפא) מאן דנשמתיה נפקא לבר מארעא קדישא, וההוא גופא אסתאב בההוא רוח מסאבו, ההוא רוח מסאבו אשתאיב בגויה, עד דתב ליה עפרא. ואי ההוא גופא, דאשתאיב ביה ההוא רוח מסאבא, סלקין ליה לאתקברא גו ארעא קדישא, עליה כתיב, ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. ארצי, דלא שלטא עלה רוח מסאבו, בההוא גופא דלכון, דאשתאיב ביה רוח מסאבו, דקא מייתין לקברא ליה בארצי, אתון מסאבין לה, לאסתאבא ביה. אי לא דעביד קב"ה אסוותא לארעא, דהא כיון דאתבלי ההוא גופא, נשיב קב"ה רוחא מלעילא, ודחי ליה לההוא רוח מסאבא לבר, דהא איהו חס על ארעיה.

פירוש הסולם

רפא) מאן דנשמתיה נפקא וכו': מי שנשמתו יוצאת בחוץ לארץ הקדושה, וגוף ההוא נטמא ברוח הטומאה ההוא, רוח הטומאה ההוא נבלע בתוכו עד שחוזר לעפר. ואם גוף ההוא, שנבלע בו רוח הטומאה ההוא, מעלים אותו להקבר בארץ הקדושה, עליו כתוב, ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. ארצי, שלא שלט עליה רוח הטומאה בגוף ההוא שלכם, שנבלע בו רוח הטומאה, שאתם מביאים לקבור אותו בארצי. אתם מטמאים אותה להטמאות בו, בגוף הטמא, אם לא שעשה הקב"ה רפואה לארץ, כי כיון שנרקב גוף ההוא מנשב הקב"ה רוח מלמעלה, ודוחה רוח הטומאה לחוץ. כי הוא חס על הארץ.