תוכן
שמעתי שנת תש"ח י"ד אדר ב' תש"ח ת"א, מנשסטר שנת תשי"ז
לכבוד החבריא שיחיו לנצח. זה זמן רב שלא כתבתי לכם מכתב, וחכיתי לדרישה מצדכם, ובינתים אכתוב לכם מאמר ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל בשנת תש"ח, בסעודת פורים על שלחנו הטהור:
יש להבין כמה דיוקים בהמגילה: א) הנה כתוב:
"אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן" [אסתר ג' א]. ויל"ה: מהו אחר הדברים, היינו לאחר שמרדכי הציל את המלך, השכל מחייב שהמלך היה צריך להגדיל את מרדכי, ומה כתוב שגידל את המן? ב) בשעה שאסתר אמרה למלך:
"כי נמכרנו אני ועמי" וכו' [שם ז' ד'], שאל המלך:
"מי הוא זה ואי-זה הוא" וכו' [שם ז' ה'], משמע שהמלך לא ידע משום דבר. הלא כתוב בפירוש שהמלך אמר להמן:
"הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך" [שם ג' י"א], א"כ אנו רואים שהמלך כן ידע מהמכירה. ג) על "כרצון איש ואיש", דרשו רז"ל
(מגילה י"ב): 'אמר רבא: לעשות כרצון מרדכי והמן'. וידוע, איפה שכתוב מלך סתם, הכוונה על מלכו של עולם, ואיך אפשר שהקב"ה יעשה כרצונו של רשע? ד) כתוב:
"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" [שם ד' א'], משמע שרק מרדכי ידע, הלא כתוב לפני זה:
"והעיר שושן נבוכה" [שם ג' ט"ו], א"כ הרי כל העיר שושן ידעה מזה. ה) מ"ש:
"כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" [שם ח' ח'], ואיך נתן אח"כ אגרות שניות, שסוף כל סוף הן מבטלות את האגרות הראשונות? ו) מהו הענין שחז"ל אמרו
[מגילה ז' ע"ב]: "חייב אדם לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"? ז) מהו שארז"ל
[מגילה י"ב ע"ב] על הכתוב "והשתיה כדת": מאי כדת? אמר ר' חנן משום ר"מ: כדת של תורה, מה דעת תורה אכילה מרובה משתיה, וכו'.
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים מקודם להבין את ענין המן ומרדכי. שדרשו רז"ל על הכתוב "כרצון איש ואיש היינו המן ומרדכי". שיש לפרש שרצון מרדכי נקרא דעת תורה, שהיא אכילה מרובה משתיה, ורצון המן הוא להיפך, שתיה מרובה מאכילה. ושאלנו, איך אפשר להיות שיעשה סעודה כרצונו של רשע? על זה כתובה תשובה בצידו: אין אונס. שפירושו: שהשתיה לא היתה בדרך הכרחיות, שזהו הפירוש של אין אונס. וזהו על דרך שארז"ל
[ברכות ז' ע"א] על מ"ש, "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט". אמרו "בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט". שפירושו, כי דווקא בזמן שאינו נצרך להדבר, (היינו שיכול לעשות עליו מסך), אז מותר לו לקבל. ז"ש [תהילים פ"ט כ']:
"שויתי עזר על גיבור", היינו מי שהוא גיבור ויכול ללכת בדרכי ה', אז הקב"ה נותן לו עזרה. וז"ש:
"והשתיה כדת", מהו כדת? מטעם כי "אין אונס". שפירושו שלא היו זקוקים לבחינת שתיה. אבל אח"כ כשהתחילו לשתות, אז נמשכו אחר השתיה, היינו שכבר היו כרוכים אחר השתיה, שהיו זקוקים לשתיה, אחרת לא היו יכולים ללכת קדימה, שזה נקרא אונס. וזה נקרא, שביטלו שיטת מרדכי.
וז"ס שארז"ל ש"אותו הדור נידון לכליה, משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע"
[מגילה י"ב ע"א], והיינו כנ"ל, שאם היו מקבלים את השתיה בבחינת "אין אונס", לא היו מבטלין את רצונו של מרדכי, וזוהי שיטת ישראל. משא"כ אח"כ שלקחו את השתיה בבחינת "אונס", נמצא שהם בעצמם דנו לכליה את דת תורה, שהיא בחינת ישראל. וזה ענין "אכילה מרובה משתיה", כי ענין שתיה הוא סוד גילוי חכמה, הנקרא בחינת ידיעה, ואכילה נקראת אור חסדים, שה"ס אמונה.
וזה ענין בגתן ותרש, שרצו לשלוח יד במלכו של עולם,
"ויודע הדבר למרדכי וכו',
ויבוקש הדבר וימצא" [אסתר ב' כ"ב כ"ג]. וענין הביקוש לא היה בפעם אחת, שלא בנקל השיג מרדכי את זה, אלא אחר עבודה רבה גילו לו את הענין הזה של הפגם, ואחר שנתגלה לו בבירור, תלו את שניהם. היינו לאחר הרגשת הפגם מזה, אז תלו, היינו שהעבירו את העשיות והרצונות האלו מהעולם.
"אחר הדברים האלה", היינו אחר כל הטרחות והיגיעות שעשה מרדכי ע"י הבירור שעשה, ורצה המלך לתת לו שכר תמורת יגיעתו, בזה שהוא עובד רק לשמה, ולא לתועלת עצמו. והיות שיש כלל, שאין התחתון מסוגל לקבל משהו בלי צורך, מטעם שאין אור בלי כלי, וכלי נקרא חסרון. והיות שהוא לא צריך בשביל עצמו שום דבר, איך יכולים לתת לו משהו? גם אם המלך היה שואל את מרדכי מה לתת לו עבור היגיעה. והיות שמרדכי הוא צדיק, שכל עבודתו היא רק להשפיע, ואין לו שום צורך להתעלות במדרגות, אלא הוא מסתפק במועט, ולהמלך היה רצון לתת את אור החכמה, שהוא נמשך מקו שמאל, ועבודתו של מרדכי היתה רק בקו ימין לבד.
מה עשה המלך? "גידל את המן", היינו שהחשיב את קו שמאל. וז"ס
"וישם את כסאו מעל כל השרים" [שם ג' א'-ב']. וכמו"כ נתן לו השליטה, היינו:
"וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן, כי כן צוה לו המלך", שהוא יקבל השליטה. וכולם היו משלימים עמו, שענין הכריעה הוא קבלת השליטה, כי הדרך של המן בעבודה מצאה חן בעיניהם, יותר מהדרך של מרדכי. וכל היהודים אשר בשושן קבלו את שליטת המן, עד שהיה קשה להם להבין את דעתו של מרדכי. הלא כולם מבינים שהעבודה ללכת בקו שמאל הנקראת ידיעה, היא יותר קלה ללכת בדרכי השי"ת. וכמ"ש ששאלו [שם ג' ג']:
"מדוע אתה עובר את מצות המלך"? וכיון שראו שמרדכי מחזיק בדעתו ללכת בדרכי האמונה, נפלו במבוכה, ולא ידעו עם מי הצדק. והלכו ושאלו את המן עם מי הצדק, כמ"ש
"ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי, כי הגיד להם אשר הוא יהודי" [שם ג' ד'], היינו שדרך היהודי היא אכילה מרובה משתיה, כלומר שהעיקר היא האמונה, וזהו כל יסוד היהדות. וזה גרם להמן הפרעה גדולה, מדוע שמרדכי לא הסכים לדעתו. לכן כשכולם ראו את דרכו של מרדכי, שטען שרק הוא הולך בדרך היהדות. ומי שהולך בדרך אחרת, כבר נקרא שהוא עובד ע"ז. וז"ש:
"וכל זה איננו שוה לי, בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" [שם ה' י"ג]. שמרדכי טוען, כי רק דרכו היא השער של המלך, ולא של המן.
ובהאמור נבין מדוע כתוב: "ומרדכי ידע", שמשמע דווקא מרדכי ידע, הלא כתוב: "והעיר שושן נבוכה", משמע שכולם ידעו!? אלא יש לפרש כנ"ל: שהעיר שושן היו נבוכים, ולא ידעו עם מי הצדק, אבל "מרדכי ידע" שאם תהיה שליטת המן, בזה תהיה כליה ח"ו לעם ישראל, היינו שימחה את כלל ישראל מן העולם, כלומר את דרך היהדות של עם ישראל. שבסיס העבודה הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, המכונה חסדים מכוסים, וללכת בעינים עצומות עם ה', ולומר תמיד על עצמו: "עינים להם ולא יראו וכו'". כי כל אחיזתו של המן היא בקו שמאל הנקרא ידיעה, שהוא ההפכיות של האמונה.
וז"ס שהמן הטיל גורלות, על דרך שהיתה ביום כפורים, כמ"ש:
"גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל" [ויקרא ט"ז ח']. שענין גורל לה' הוא בחינת ימין, שה"ס חסדים הנקרא אכילה, וענינו אמונה. וגורל אחד לעזאזל ה"ס קו שמאל בעצם, הוא בחינת לא יצלח לכל, וכל הסטרא אחרא נמשכת מכאן. לכן נמשך מקו שמאל סיתום על האורות, כי הקו שמאל מקפיא האורות. וז"ס
"הפיל פור הוא הגורל" [אסתר ג' ז'], היינו שמפרש מה שהפיל ואומר פור, שענינו פי-אור, (במבטא הוא פי-אור). שע"י הגורל לעזאזל נסתמו כל האורות, ונמצא שהפיל את כל האורות למטה. והמן חשב שצדיק יכין ורשע ילבש, זאת אומרת המן חשב, שעל כל העבודות והיגיעות שעשה מרדכי ביחד עם כל הנלוים אליו, את השכר שמגיע להם, המן חשב שזה השכר הוא יקח. כלומר שהמן חשב, שאת האורות המתגלים על ידי התיקונים של מרדכי, יקח הכל לרשותו. וכל זה היה מטעם, שראה שהמלך נתן לו את השליטה, להמשיך את אור החכמה למטה. ולכן כשבא להמלך לומר להשמיד את היהודים, היינו לבטל שליטת ישראל, שהיא בחינת אמונה וחסדים, ושתהיה בחינת ידיעה מגולה בעולם. השיב לו המלך:
"הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך" [אסתר ג' י"א], היינו כטוב בעינים של המן, היינו לפי שליטתו שהיא שמאל וידיעה.
והנה כל ההפרש בין אגרות הראשונות להשניות הוא במילת "היהודים". והנה בפתשגן הכתב (שענין פתשגן פירושו התוכן שיצא מלפני המלך, ואח"כ נותנים על פתשגן הכתב ביאורים, שמפרשים מהי כוונת הפתשגן) היה כתוב:
"להנתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים, להיות עתידים ליום הזה" [שם י"ד]. ולא כתוב, על מי להיות עתידים. רק המן נתן ביאור על פתשגן הכתב, כמ"ש: "ויכתב ככל אשר צוה המן". ובאגרות שניות כתוב את מלת היהודים, כמ"ש: "
פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים, ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאיביהם" (שם ח' י"ג).
לכן כשבא המן לפני המלך, אזי המלך אמר לו: הכסף שהוכן מראש נתון לך, היינו שאין אתה צריך להוסיף שום מעשה, מטעם ש"העם לעשות בו כטוב בעיניך", היינו שהעם כבר רוצה לעשות כטוב בעיניך, זאת אומרת שהעם רוצה לקבל שליטתך. אבל המלך לא אמר לו לבטל את שליטת מרדכי והיהודים, אלא שהוכן מראש, שיהיה עכשיו בזמן הזה, בחינת גילוי חכמה, שזהו כמוצא חן בעיניך. ופתשגן הכתב היה להנתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים, שפירושו שהדת היתה שיהיה גָלוּי, שענין גִלוּי חכמה הוא "לכל העמים". אבל לא היה כתוב שיבטלו בחינת מרדכי והיהודים שה"ס בחינת אמונה. אלא הכוונה היתה שיהיה גִלוי חכמה, ומ"מ הם יבחרו בחסדים. והמן אמר: מאחר שעכשיו הוא הזמן של גילוי חכמה, בטח אין גלוי החכמה ניתן, שלא להשתמש עם החכמה. כי מי עושה איזה דבר שלא לשימוש. כי אם לא משתמשים עם זה, נמצא שתהיה פעולה לבטלה, אלא בטח רצון ה' הוא. ובכדי שישתמשו עם החכמה, עשה ה' הגילוי הזה.
וטענתו של מרדכי היתה שענין הגילוי הוא רק להראות, שמה שהם לוקחים לעצמם, ללכת בדרך הימין שהיא חסדים מכוסים, אין זה מטעם שאין ברירה, ולכן הם הולכים בדרך הזו, שזה נראה כמו כפיה, זאת אומרת שאין להם עצה אחרת, היות שאין עתה גילוי חכמה. אלא עכשיו שיש גילוי חכמה יש מקום לבחירה מרצונם הטוב, כלומר שהם בוחרים בדרך של חסדים, יותר מבחינת השמאל שהיא גילוי החכמה. זאת אומרת שהגילוי היה רק בכדי שיוכלו לגלות את החשיבות של החסדים, שהם חשובים להם יותר מחכמה. וז"ש רז"ל: עד כאן באונס, מכאן ואילך ברצון [שבת פ"ח ע"א], וזהו פירוש של
"קימו וקבלו היהודים עליהם" [אסתר ט' כ"ז]. זאת אומרת שכל ענין גילוי החכמה, לא בא עכשיו, אלא כדי שיוכלו לקבל את דרך היהודים ברצון.
ובזה היה ענין המחלוקת בין מרדכי והמן, שטענתו של מרדכי היתה: כי מה שאנו רואים עתה, שה' מגלה את שליטת החכמה, אינו בכדי שיקבלו את החכמה, אלא להשביח את החסדים, כלומר שעתה יהיה להם מקום להראות שזה שמקבלים את החסדים הוא ברצון. כלומר: יש מקום לקבל חכמה, כי עתה היא שליטת השמאל שמאיר חכמה, ומ"מ הם בוחרים בחסדים. נמצא שהם מראים עכשיו בזה שמקבלים את החסדים, שהימין שולט על השמאל, היינו שעיקר הוא הדת היהודית. והמן טען ההיפך: כי מה שה' מגלה עתה את הקו שמאל, שהוא בחינת חכמה, הוא בכדי להשתמש עם החכמה, אחרת נמצא שה' עשה פעולה בחנם, היינו עשה דבר ואין מי שיהנה מזה. לכן אין להסתכל על מה שאומר מרדכי, אלא כולם צריכים לשמוע בקולו, ולהשתמש עם גילוי החכמה שנתגלה עתה.
ולפי"ז נמצא שהאגרות השניות לא ביטלו את הראשונות, אלא שנתנו ביאור ופירוש לפתשגן הכתב הראשון, שענין גלוי לכל העמים, שענין גילוי חכמה שמאיר עכשיו הוא בשביל היהודים. כלומר שזהו כדי שהיהודים יוכלו לבחור את החסדים מרצונם הטוב, ולא מטעם שאין בחירה ללכת בדרך אחרת. לכן כתוב באגרות השניות: "להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאיביהם", היינו כנ"ל, שמה שיש עכשיו שליטה לחכמה הוא, כדי להראות שהם מעדיפים את החסדים יותר מן החכמה, וזה נקרא "להנקם מאיביהם", שאיביהם רוצים לקבל דוקא חכמה, משא"כ היהודים דוחים את החכמה. ובזה נבין מה שהקשינו, על מה שהמלך שאל: "מי הוא זה ואי-זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן", ולמה שאל, הלא המלך בעצמו אמר להמן "הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך". (וזהו כנ"ל, שהפירוש הוא שענין גילוי חכמה הוא מתוך הכוונה בכדי שהעם יעשה כטוב בעיניך, היינו שיהא מקום בחירה, זה נקרא "והעם לעשות כטוב בעיניך". משא"כ אם אין גילוי חכמה אין מקום לבחירה, אלא שהחסדים שלוקחים נראה שהוא מטעם אין ברירה). זאת אומרת שכל זה בא מכח שהמלך נתן את הפקודה, שיהיה עתה הזמן של גילוי חכמה, והכוונה היתה שהשמאל ישמש להימין, שעי"ז יהא נראה לכל שהימין הוא יותר חשוב מהשמאל, כי בגלל זה הם בוחרים בחסדים. וז"ס מגילת אסתר, שלכאורה זהו תרתי דסתרי, כי מגילה משמע שהיא גלויה לכל, ואסתר משמע שיש הסתרה. אלא יש לפרש כנ"ל, שכל הגילוי הוא בכדי לתת מקום לבחור בהסתרה.
ועתה נבין משרז"ל: חייב אדם לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי: והיות שענין מרדכי ואסתר היה לפני בנין בית שני, שבנין בית המקדש הוא ענין של המשכת חכמה, ומלכות נקראת בית המקדש, וז"ס שמרדכי שלח לאסתר שתלך למלך לבקש על עמה, וכו'. והיא השיבה:
"כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה. וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" [אסתר ד' י"א]. שפירושו הוא כמו שידוע שאסור להמשיך בחינת ג"ר דחכמה למטה, ומי שכן ממשיך בחינת ג"ר, (שהם ג' ספירות, וכל אחת כלולה מעשר הם שלשים) נדון למיתה, מטעם שהקו שמאל גורם פירוד מחיי החיים. "לבד אשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה". שזהב ה"ס חכמה וג"ר, היינו שרק בהתעוררות העליון יכולים להשאר בחיים, היינו בדביקות הנקראת חיים, אבל לא בהתעוררות התחתון. והגם שאסתר ה"ס מלכות שהיא צריכה חכמה, אבל זה רק בהתעוררות העליון, משא"כ אם היא ממשיכה בחינת חכמה, היא מאבדת את כל בחינתה. ועל זה השיב לה מרדכי:
"רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" [שם י"ד], היינו ע"י שיבטלו לגמרי את הקו שמאל, ויהיה ליהודים את הקו ימין לבד, שה"ס חסדים. הרי "את ובית אביך תאבדו", כי בסוד "אבא יסד ברתא", אז היא מוכרחה שתהיה בה חכמה, אלא שצריכה להיות אכילה מרובה משתיה, אבל אם לא תהיה ליהודים שום עצה, הרי הם יהיו נאלצים לבטל את קו שמאל, נמצא שכל בחינתה תתבטל. ועל זה אמרה:
"וכאשר אבדתי אבדתי" [שם ט"ז], דהיינו אם אלך אני אבודה, כי אני יכולה לבוא לידי פירוד כנ"ל, כי בהתעוררות התחתון, גורמת פירוד מחיי החיים, ואם לא אלך, אז "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", היינו ע"י אופן אחר, שהם יבטלו לגמרי את קו שמאל, כמו שאמר לה מרדכי. לכן לקחה את דרך מרדכי, שהזמינה את המן להמשתה, שפירושו שהמשיכה את קו שמאל, כמו שצוה לה מרדכי, ואח"כ כללה את השמאל בימין. ועל דרך זה יכול להיות גילוי אורות למטה, וגם תשאר בבחינת הדביקות. וז"ס מגילת אסתר, כלומר, אע"פ שכבר יש גילוי אור החכמה, מ"מ היא לוקחת את בחינת ההסתר שיש שם (כי אסתר היינו הסתר).
ובענין לא ידע בין ברוך לארור, מבואר בתע"ס (
חלק ט"ו באו"פ אות רי"ז ד"ה "וזה וכו' ולכן"): היות שהגם שהיו מאירים אורות דחכמה, ובלי אור דחסדים א"א לקבלם, כי עי"ז באים לידי פירוד. אלא שנעשה נס, ע"י דברי הצומות וזעקתם, המשיכו את אור החסדים, ואז היו יכולים לקבל את החכמה. ולפני גמר התיקון אין דבר כזה. והיות שבחינה זו היא מבחינת גמר התיקון, שאז כבר יהיה הכל מתוקן, כמ"ש בזה"ק: עתיד ס"מ להיות מלאך קדוש. נמצא שאז אין הבדל בין המן למרדכי, שגם המן יהיה מתוקן. וזהו הרמז: חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
(יש להוסיף במה שאומר אז: תלו ,זהו רמז
"ואתו תלו על העץ" (שם ח' ז'), שהבינו שזה אותו חטא של עץ הדעת, שגם שם היה הפגם בג"ר.
בענין
"יושב בשער המלך", אפשר להוסיף שזהו רמז שהוא יושב ולא עומד, כי ישיבה נקרא ו"ק ועמידה נקרא ג"ר).
ואברככם בכשרות החג, ידידכם ברוך שלום הלוי אשלג, באאמו"ר זצ"ל בעל "הסולם".
