תוכן
שמעתי י"ד אדר ב' תש"ח, ת"א
להבין למה שכתב:
"אחר הדברים האלה גדל וכו'. לאחר שבגתן ותרש שרצו לשלוח יד במלך אחשורוש, ומרדכי הציל את כל המעשה הנורא הזה, שהיה למלך להגדיל את מרדכי, והלך המלך והגדיל את המן.
עוד צריך להבין, לאחר שהמלך אמר להמן
"הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך", ז"א שהמלך בעצמו אמר לו לעשות. ובשעה שאסתר אמרה לו
"כי נמכרנו אני ועמי" וכו', שאל המלך,
"מי הוא זה ואי זה הוא" וגו', היינו שלא ידע משום דבר.
וכן להבין מה שדרשו
" והשתיה כדת אין אונס וכו' לעשות כרצון איש ואיש", היינו מרדכי והמן. וזה ידוע איפוא שכתוב מלך היינו הקב"ה, ואיך אפשר שהקב"ה יעשה שיהיה לפי רצונו של רשע.
עוד צריך להבין מה שכתוב:
"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה", שמשמע שרק מרדכי ידע. ומקודם כתוב
"והעיר שושן נבוכה", שמשמע שכל העיר שושן היו יודעים.
וכן להבין מה שכתוב
"כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". ואיך נתן אחר כך אגרות שניות, שהן סוף כל סוף הן מבטלין את האגרות הראשונות.
וכן להבין מחז"ל
"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
והענין הוא, שאין כל הפרש בין אגרות ראשונות לשניות אלא במלת "היהודים". באגרות הראשונות כתוב, פתשגן הכתב (היינו עיקר הנוסח שיוצא מבית המלך, בלי שום פרושים, שאח"כ כששולחים למדינות לציית לפקודה אזי נותנים כבר פירושים על פתשגן הכתב) להנתן דת בכל מדינה וכו', גלוי לכל העמים להיות עומדים ליום הזה. ובאגרות השניות כתוב גם כן,
להנתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים "ולהיות היהודים" עתידים ליום הזה, "להנקם מאויביהם".
וצריך להבין מקודם מהו עיקר ההבדל בין מרדכי להמן. והענין שדת תורה היא, שצריך להיות אכילה מרובה משתיה. וזהו דת של מרדכי. ולהפך היתה דעתו של המן, ששתיה מרובה מאכילה. לכן כשעשה המלך המשתה היתה
כרצון איש ואיש, היינו המן ומרדכי. ואיך אפשר להיות שהקב"ה יעשה כרצון המן. אלא התירוץ נכתב בצדו "אין אונס".
כמו שדרשו חז"ל: "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט". ואמרו: "בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט". כי דוקא בזמן שהוא נצרך לדבר אזי אי אפשר לקבל. מה שאין כן כשהוא אינו נצרך אזי מותר. (כענין דבר שאין מתכוין מותר על דרך אם אי אפשר ולא מכוין. על דרך שויתי עזר על גיבור.) וזה פירוש שהשתיה כדת מטעם שאין אונס.
מה שאין כן שנמשכו אחר כך ברצון כשיטת המן, ממילא בטלו את שיטת מרדכי והיהודים. וזה שאמרו שאותו הדור נידון לכליה, מטעם שנהנו מסעודתו. שאם היו מקבלים על דרך 'אין אונס', לא היו מבטלין את היהודים. מה שאין כן שנהנו היינו ברצון, ממילא ביטלו את היהודים.
ועכשיו כבר אפשר לפרש את הענין של בגתן ותרש, שניהם היו מבחינה שרצו לשלוח יד במלכו של עולם.
ויודע הדבר למרדכי וכו',
ויבוקש הדבר וימצא. היינו שלא בנקל את הידיעה הזו. אלא שזו היתה עבודה של מרדכי ואסתר, של שנים רבות עד שגילו הדבר. ואחר שנתגלה הדבר בבירור, אזי ויתלו אותם.
אחר הדברים האלה, אחרי כל העבודה הגדולה הזו שעבדו, ורצה המלך לתת שכר למרדכי, ומרדכי כל העבודה שלו היתה רק בעל מנת להשפיע, ולא היה רוצה להמשיך בחינת מוחין המגולים, שהם סוד בחינת חכמה וקו שמאל, ומלא עבודתו היתה לא לקבל כלום.
לכן גדל המלך את המן, היינו שהחשיב את הקו שמאל.
"וישם את כסאו מעל כל השרים" וכו'. וכמו כן נתן לו השליטה, שכל עבדי המלך היו
"כרעים ומשתחוים להמן, כי כן צוה לו המלך" - שהוא יקבל השליטה. וכולם היו משלימים איתו, שענין הכריעה הוא סוד קבלת השליטה. כי דרכו של המן מצאה יותר חן בעיניהם. וכל היהודים אשר בשושן קבלו את שליטת המן, עד שקשה להם להבין את מרדכי, על דרך שכתוב ששאלו את מרדכי:
"מדוע אתה עובר את מצות המלך".
וכיון שראו שמרדכי לא מסכים עם המן, אזי נפלו במבוכה. והלכו להמן ושאלו אותו עם מי הצדק, עם מרדכי או עמו. ועל זה נאמר:
"ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי, כי הגיד להם אשר הוא יהודי", היינו שדרך היהודי היא רק אכילה מרובה משתיה. וזה גרם להמן הפרעה גדולה, כי מרדכי אחז רק בדרך היהודי. וזה שאמר המן:
"וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך".
ועל זה יובן לנו מה שהקשינו שכתוב, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, והלא מקודם כתוב, והעיר שושן נבוכה. אלא כנ"ל, שכל העיר שושן היו נבוכים, שלא ידעו מה לעשות, או עם המן או עם מרדכי. אבל רק מרדכי ראה שהוא מוחק את הכלל ישראל, עם זה שהוא מחזיק את הקו שמאל.
וזה ענין של המן שהפיל גורלות, על דרך שהיה ביום הכפורים,
ש"גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". היינו כנ"ל ש"גורל לה'" הוא סוד ימין, "וגורל אחד לעזאזל", הוא סוד קו שמאל בעצם, שהוא בחינת 'לא יצלח לכל', מטעם שהוא סוד שכל הסטרא אחרא נמשכת מכאן, ומכאן נסתמו כל האורות. שבזמן שממשיכים הקו שמאל נעשה בחינת קפאון על האורות. וזה סוד הפיל פור הוא הגורל, שמפרש מה הפיל המן, על זה אומר
"פור", שהוא סוד פי-אור, שהפיל הבחינה הזאת שזה סוד הגורל ונסתמו כל האורות.
והמן חשב שצדיק יכין ורשע ילבש, שכל העבודה היתה של מרדכי, והריוח יקח המן. ולכן כשבא המן למלך, להשמיד את כל היהודים, והשיב לו המלך:
הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך. היינו שראה שאין הוא רוצה עכשיו לבטל את שליטת מרדכי והיהודים, אלא שכבר הוכן מראש, שהעם לעשות בו כטוב בעיניך בעינים של המן, שהוא סוד בחי' שמאל, הנקרא חכמה וראיה.
ולכן כתוב
"פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים, להיות עתידים ליום הזה". שהדת הוא שיהיה רק בחינת גילוי חכמה. ובאגרות השניות גם כן היה בפתשגן הכתב הנוסח הזה, אלא שם כולם ראו שהיה כתוב ליהודים, היינו
להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים, היינו גם כן בחינת חכמה, ולהיות היהודים עתידים, פירוש שענין הגלוי לכל העמים הוא בשביל היהודים. היינו שלא הגלוי יבטל את היהודים, אלא שהגלוי ישמש את היהודים, היינו להנקם מאויביהם. שמה שממשיכים את החכמה הוא רק בכדי להראות , שאף על פי שיש להם עכשיו בחינת החכמה, מכל מקום הם מעדיפים את החסדים. וזהו להנקם מאויביהם.
ובאמת זה היה גם באגרות הראשונות, אלא שלא ראו את מלת היהודים, מטעם שכתוב גלוי לכל העמים, בטח שזה מבטל את שליטת היהודים. והם לא הבינו שזה רק לשמש את היהודים, כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב. אלא שלא ראו ולא הבינו איך אפשר להיות שניהם. אם ה' רוצה שימשיכו את אור החכמה שהוא בחינת השמאל, ויחד עם זה לא יבטלו את שליטת היהודים. אלא בטח שה' רוצה שהם רק ישמשו ליהודים, שזה סוד ורב יעבוד צעיר.
ועם זה יובן לנו שהמלך שאל:
מי הוא זה ואי זה הוא. הלא המלך בעצמו נתן את הפקודה, והעם לעשות בו כטוב בעיניך. אלא, שהוא נתן הפקודה בכדי שהשמאל ישמש להימין, ולא לבטל את הימין.
וזה סוד "מגילת אסתר", שלכאורה הם בסתירה עם זה, גלוי אין זה הסתרה, אלא לעולם זהו בחינת גילוי, אלא הגילוי הוא רק בכדי שישמש ההסתרה.
וזה סוד שזו"ן בזמן שמלבישים או"א נקראים אוירא דכיא, שלעולם הזו"ן צריכים לבחינת חכמה, ובזמן שאין להם חכמה הם בקטנות. אלא בזמן שיש להם כבר חכמה, ומכל מקום הם בוחרים בחסדים, החסדים הללו כבר נקראים אוירא דכיא, מטעם שהם מעדיפים החסדים מהחכמה, ובאופן כזה מתגלים כל האורות למטה.
ועתה נבין מה שאמרו חז"ל: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". שהענין הוא
שבפורים שהיה הזמן של בנין הבית, שהיו צריכים להמשיך את כללות החכמה ולבנות הבית שיהיה מקדש, ולכן בעת שמרדכי שלח לאסתר שתלך למלך ולבקש מלפניו על עמה וכו'. והיא השיבה:
כל עבדי המלך וכו', אשר לא יקרא אחת דתו להמית וכו', ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום. היינו שזה ידוע שאסור להמשיך את הג"ר למטה, ומי שממשיך בחינת ג"ר הוא נדון למיתה, מטעם שהקו שמאל גורם פירוד. (לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה), היינו בהתעוררות העליון ולא בהתעוררות התחתון. וכל בחינה של אסתר הגם שהיא צריכה לחכמה, אבל רק בבחינת ממטה למעלה. ואם כן היא תמשיך עכשיו בחינת ג"ר, היא מאבדת בחינתה.
ועל זה השיב לה מרדכי:
"כי אם וכו' רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו", פירוש שאם תהיה הצלה ליהודים על ידי שיבטלו את הקו שמאל לגמרי, היינו שלא תהיה להם עצה אחרת, אם לא יכולים להכליל השמאל תחת הימין, אז יבטלו את השמאל לגמרי, אם כן את ובית אביך תאבדו. בסוד "אבא יסד ברתא" שהוא סוד החכמה, היינו שיהיו מוכרחים לבטל את בחינת החכמה. ועל זה אמרה: וכאשר
אבדתי אבדתי. אם לא אלך אז יהיו היהודים מוכרחים לבטל את בחינתה שהיא סוד חכמה, ואם תלך להמלך בלי קריאת המלך היא גם כן נאבדת, מטעם שאסור להמשיך בחינת ג"ר.
לכן עשתה את דרך מרדכי, שהזמינה למשתה גם את המן, היינו שהמשיכה את קו שמאל כמו שצוה לה מרדכי, ואחר כך להכלילו בתוך הימין, כמו האגרות השניות, שהחכמה שהמשיכה הוא רק בכדי לשמש את הימין, כנ"ל: "גלוי לכל העמים, להיות היהודים עתידים ליום הזה".
