זהר

תקמז) ואי תימא, אמאי אתמני האי קרא, בצלותא דמנחה דשבת. יאות איהו למהוי בשבת בההוא צלותא דמנחה, ולא בצלותא דחול, דודאי לאו צלותא דמנחה דשבת כחול. בגין דהא בחול בשעתא דמנחה, תליא דינא בעלמא, ולאו איהו עת רצון. אבל בשבת, דכל רוגזא אתעדי, וכלא אתכליל כחדא, ואע"ג דדינא אתער, אתבסמותא איהו, וע"ד אצטריך קרא דיחודא, ליחדא כל דרגין, דכד הוי יחודא, דינא אתחבר ואתכליל ברחמי, ואתבסם כלא, וכדין עת רצון כתיב. עת רצון, כליל כלא כחדא. ודינא אתבסם בההוא זמנא, והוי חדוה בכלא.

פירוש הסולם

תקמז) ואי תימא אמאי וכו': ואם תאמר למה נתמנה מקרא הזה לאומרו בתפלת מנחת שבת. ומשיב, יפה הוא להיות בשבת בתפלת המנחה ולא בתפלת חול. כי ודאי אין תפלת מנחה של שבת כתפלת חול. משום שבחול בשעת המנחה, תלוי דין בעולם, ואין הוא עת רצון. אבל בשבת שכל רוגז הוסר, והכל נכלל יחד, שהדין והחסד הם אחד, ואע"פ שהדין נתעורר, הוא להתבשמות, כלומר, כדי לגלות המתיקות שבו בלבד. וע"כ נצרך מקרא של יחוד ליחד כל המדרגות כי כשיש יחוד, הדין מתחבר ונכלל ברחמים, והכל מתבשם, אז כתוב, עת רצון. עת רצון, יורה, שהכל, הדין והחסד, כלול יחד, והדין מתבשם בזמן ההוא, ובכל דבר יש שמחה.