זהר

תקלז) פתח רבי חייא ואמר עת לעשות ליי' הפרו תורתך, האי קרא אתמר, ואוקמוה חברייא. אבל עת לעשות ליי', בכל זמנא דאורייתא מתקיימא בעלמא, ובני נשא משתדלן בה, כביכול, קב"ה חדי בעובדי ידוי, וחדי בעלמין כלהו, ושמיא וארעא קיימי בקיומייהו. ולא עוד, אלא קב"ה כניש כל פמליא דיליה, ואמר לון, חמו עמא קדישא דאית לי בארעא, דאורייתי מתעטרא בגיניהון. חמו עובדי ידי, דאתון אמרתון מה אנוש כי תזכרנו. ואינון כד חמאן חדוה דמאריהון בעמיה, מיד פתחי ואמרי, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.

פירוש הסולם

תקלז) פתח ר' חייא וכו': פתח ר"ח ואמר, עת לעשות לה' הפרו תורתיך. מקרא זה למדנו, והעמידוהו החברים. אבל עת לעשות לה', היינו, כי בכל זמן שהתורה מתקיימת בעולם ובני אדם עוסקים בה, כביכול, הקב"ה שמח במעשי ידיו, ושמח בעולמות כולם, ושמים וארץ עומדים בקיומם. ולא עוד אלא שהקב"ה מקהיל כל הפמליא שלו, ואומר להם, ראו העם הקדוש שיש לי בארץ, שהתורה מתעטרת בשבילם, ראו מעשי ידי, שאתם אמרתם עליו, מה אנוש כי תזכרנו. והם, כשרואים שמחת אדונם בעמו, מיד פותחים ואומרים, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.