זהר

פב) ובגין כך אל נפשו כתיב, ולא כתיב את נפשו, דהא את נפשו דא היא נוקבא. ואי תימא ואל האשה אמר, כללא דדכר ונוקבא, כד היא בגו דכורא, כדין ואל האשה אמר. את האשה, נוקבא ביחודהא, ולא דדכורא. כגוונא דא אל נפשו, דכר בלחודוי, את נפשו נוקבא בלחודהא ולא כלילו דדכורא. ובגין דאיהו מסטרא דדכורא, יתיר מכל בני עלמא, אתקיים בקיומיה יתיר, ולא מית כשאר בני עלמא, בגין דכלא איהו מאילנא דחיי, ולא מגו עפרא, ובגין דא אסתלק לעילא, ולא מית כארח כל בני עלמא, דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים.

פירוש הסולם

פב) ובגין כך אל וכו': ומשום זה כתוב, אל נפשו ולא כתוב את נפשו, כי את נפשו היא נקבה, שהנוקבא נקראת את, אבל אל הוא זכר. ואם תאמר, הרי כתוב ואל האשה אמר, שהיא נקבה. ומשיב, הוא כלל של זכר ונקבה, כי כאשר הנוקבא כלולה בתוך הזכר, נאמר אז, ואל האשה אמר. את האשה, יורה נקבה בלבדה, בלי התכללות עם הזכר. כעין זה אל נפשו, יורה זכר בלבד. את נפשו יורה נקבה בלבדה, בלי התכללות עם הזכר. ומשום שאליהו הוא מצד הזכר יותר מכל בני העולם, נתקיים בקיומו יותר, מכל בני העולם, ולא מת כשאר בני העולם. משום שכולו הוא מעץ החיים, ולא מן עפר כשאר אנשים, ומשום זה נסתלק למעלה ולא מת כדרך כל בני העולם, שכתוב, ​ויעל אליהו בסערה השמים.