זהר

תקמז) לשתא אחרא סליקו, וסליקו אינון עעכו"ם, דאתערבו בהדייהו, בד הוו אכלין קרבנייא, והוו חדאן. וחמו לאינון עעכו"ם, דטפסאן בקוטרייהו לקוטרא דכותלא. אשגחו בהו דכלא מברכין, ואינון לא בריכו. אתו ואמרו מלה לבי דינא, אתו ושאילו לון, אמרו, האי דאכלתון, חולקא דלכון, מאן קורבנא הוה. לא הוה בידייהו. בדקו ואשכחו דאינון עעכו"ם, וקטלו לון. אמרו, בריך רחמנא דשזיב לעמיה, דודאי לית ברכתא שריא, אלא בישראל, זרעא קדישא, בני מהימנותא, בני קשוט. וההיא שתא אשתכח ברכתא בעלמא, בשלימו. פתחו ואמרו, אך צדיקים יודו לשמך וגו'.

פירוש הסולם

תקמז) לשתא אחרא סליקו וכו': לשנה האחרת עלו, ועלו אלו עובדי עכו"ם שנתערבו עמהם, כשהיו אוכלים הקרבנות והיו שמחים, ראו אלו עובדי עכו"ם שהיו דומים בצורתם לצורת הכותל, כלומר שהיו עצובים. השגיחו בהם שהכל מברכים והם אינם מברכים. באו ואמרו הדבר אל הבית דין. באו ושאלו אותם: אמרו, זה שאכלתם, החלק שלכם מאיזה קרבן היה. לא היה בידיהם, כלומר שלא ידעו להשיב. בדקו ומצאו שהם עובדי עכו"ם והרגו אותם. אמרו, ברוך הרחמן שהציל את עמו. כי ודאי אין הברכה שורה אלא בישראל, זרע קדוש, בני אמונה, בני אמת. ובשנה ההיא נמצאו ברכות בעולם בשלמות. פתחו ואמרו, אך צדיקים יודו לשמך וגו'.