זהר

תקמו) זמנא חדא, סליקו ישראל למחג חגא, ואתערבו עעכו"ם בהדייהו, וההוא שתא לא אשתכח ברכתא בעלמא, אתו שאילו לרב המנונא סבא, אמר להו, חמיתון סימנא בקדמיתא בהאי. א"ל, סימנא חמינן, דכד תבנא מהתם, כל ארחין אסתימו ממיא, ועננא, וחשוכא אשתכח, דלא יכלין למהך כל אינון דסליקו לתמן. ועוד, בשעתא דעאלנא לאתחזאה אפי שמיא אתחשכו ואתרגיזו. אמר להו, ודאי או אית בינייכו בני נשא דלא אתגזרו, או עעכו"ם סליקו בהדייכו. דהא לא אתברכאן בההיא שעתא, בר מאינון ישראל דאתגזרו. ובהאי את קדישא מסתכל קב"ה, ובריך לון.

פירוש הסולם

תקמו) זמנא חדא סליקו וכו': פעם אחת עלו ישראל לירושלים, לחוג את החג, ונתערבו עכו"ם עמהם, ובשנה ההיא לא נמצאו ברכות בעולם. באו ושאלו את ר' המנונא סבא, אמר להם, ראיתם בתחילה סימן לזה, שהעליה לא היתה לרצון, אמרו לו, ראינו סימן, כשחזרנו משם, היו כל הדרכים נסתמים ממים, וענן וחשך היה נמצא, שלא יכלו ללכת ולחזור כל אלו שעלו שמה. ועוד, בשעה שבאנו להראות, נתחשכו פני השמים ונרגזו. אמר להם ודאי, או שיש ביניכם אנשים שלא נמולו, או עובדי עכו"ם עלו עמכם. כי בשעה ההיא אינם מתברכים חוץ מבני ישראל שנמולו, ובאות קדוש הזה מסתכל הקב"ה, ומברך אותם.