זהר

לד) יהא רעוא דילך, לאחזרא לן לבי מקדשא, לקיים צלותא דאוקמוה קדמאי, יר״מ יי׳ אלקינו ואלקי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן, כל חד בסדורא דיליה, ומוספין כהלכתן. דכען לבר מארעא דישראל, לית תמן קרבנין, כגופין דבריאה, דקב״ה ושכינתיה, מסטרא דאצילות דיליה, לית תמן פרודא ואפרשותא. דשכינתא איהי יחודיה, וברכתיה, וקדושתיה. ולא אתקריאת גופא, אלא כד אתגשמו בכורסיין, ומלאכין דבריאה, כנשמתא דאתלבשא בגופא שפלה. ובגין דא, כד שכינתא איהי לבר מהיכלא דבי מקדשא, ולבר מכורסיין דילה, כביכול כאלו לא הוה חד עמיה.

פירוש הסולם

לד) יהא רעוא דילך וכו׳: יהי רצון שלך, להחזיר אותנו לבית המקדש לקיים התפלה שהעמידו הראשונים, יהי רצון מלפניך ה׳ אלקינו ואלקי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם, כל אחד בסדר שלו, זה בשחר, וזה בין הערבים. ומוספים כהלכתם. כי עתה לחוץ מארץ ישראל אין שם קרבנות כמו הגופים דבריאה, שהם הכסא ושל היצירה, שהם המלאכים, כנ״ל בדבור הסמוך, שאין בהם קרבן ויחוד. כי הקב״ה ושכינתו מצד אצילות שלו, אין שם פרוד והפרש, שהשכינה היא יחודי ברכתו וקדושתו. ואינה נקראת גוף אלא כשהשכינה מתלבשת ומתגשמת בהכסא ובהמלאכים, דבריאה, שהיא להם כמו נשמה המתלבשת בגוף השפל התחתון. ומשום זה כשהשכינה היא לחוץ מהיכל של בית המקדש ולחוץ מכסאות שלה, דהיינו לחוץ מאצילות, דהיינו כשמתלבשת בכסא ומלאכים דבריאה, ויצירה, כביכול, כאלו לא היתה אחד עמו.