ראשונה היא
הפעולה הנקראת בשם "היכל" שהוא מקבל כל ט' הראשונות. שנית הוא
"לבוש" שהוא השגת הרוחני בחושים שנקרא לבוש, מטעם שהוא מלביש את
הרוחניות בחושיו. ולמעלה מזה הוא "גוף" שנעשה גוף ממש להרוחניות, מטעם
הדמיון שמרגיש ה'אינו דומה ממי שיושב לפני המלך'[1]
שזוהי בחינה יותר חשובה מהלבוש, כי בהלבוש הוא משיג רק חלקים פרטיים בהרוחניות
שהוא מלביש באותו הזמן, מה שאין כן בעת שמשיג האינו דומה הוא כולל אז את כל הפרטים
שבלבושיו המשיגים בזה אחר זה.
ואחר כך באה הבחינה הראשונה, שהיא הרוחניות בעצם, הנקראת
נשמה, שהוא האור המלובש בכל ג' התחתונות הנקראים: גוף, לבוש, היכל. כי ג' תחתונות
נקראים כלים, היינו בחינת הדמיון שהוא האינו דומה, ובחינת הלבוש ובחינת הפעולה שכל
אלה נקראים כלים, מה שאין כן בחינה הראשונה שהוא אור בלי כלי ומתלבש בג' הכלים.
אשר מעילא לתתא בחי' הא' הוא הנשמה המתלבש בהדמיון, והדמיון מביא לו שילביש ההשגה
בחלקים פרטיים, והלבוש מביא לידי פעולות. (חסר ההמשך)
בכתוב (תהלים נ, ג): "אספו
לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח". ענין כריתת ברית הוא ענין של דביקות. וישנן
ארבע ערלות לכרות - שהן ערלת האזן, ערלת הפה (כמו שכתוב (שמות ו, יב) "ערל
שפתים"), ערלת הלב, ערלת בשר. (חסר ההמשך)
[1]
כוונתו לדברי הרמ"א (שו"ע או"ח סימן א' סעיף א'): "שויתי ה'
לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים... כי אין ישיבת האדם ותנועותיו
ועסקיו והוא לבדו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת
פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך".