תוכן

שנינו במסכת אבות (א, י) שמעיה אומר: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". היינו, אפילו אם יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה. שאין לו לעסוק בה מטעם שכרה, אלא מחמת אהבתה; לכך אמר "אהוב" (עיין במפרשים^[1]), כי האדם השלם לפי דעת התורה הוא מי שזכה ובא לידי הכרה לאהוב את העבודה ולמסור את כוחו ואת כשרונותיו למען הזולת, למען הכלל, לטובת העולם והאנושות, ולא לשם הנאת עצמו. זוהי המשמעות של אהבת הזולת. כך זוכה האדם לדביקות בבחינת "מה הוא רחום - אף אתה רחום" (ספרי מט)^[2].

ובכלל, אין האדם חי למען עצמו, אלא למען השלשלת כולה. באופן שכל חלק מהשלשלת אינו מקבל את אור החיים שלו לתוך עצמו, אלא מקרין מאור החיים לכלל השלשלת. כך הדבר לגבי מידת שנותיו של חיי האדם: בהיותו בן עשרים הוא נושא אשה, ועשר שנים לאחר מכן הזמן להוליד בנים, והרי הוא בן שלשים, אז יושב הוא ומחכה לבנו שיגיע להיות בן ארבעים, ימי בינה, ומוסר לו כל הונו וידיעותיו שרכש ולמד וירש מאבותיו, והולך לו לעולמו, ובנו נאחז בהמשך השלשלת וממלא מקום אביו (עי' הקדמה לפנים מאירות מסבירות אות כב).

ההבדל בין האדם הזוכה לבין האדם שאינו זוכה, הוא בין ההתפתחות מדעת או שלא מדעת^[3]. כי חיבה יתירה נודעת לו להאדם שעבודתו למען הזולת אהובה עליו ונהנה מיגיעתו זאת, שרואה עולמו בחייו, מלבד מה שמוכן לו לעולם הבא, שעל זה נאמר (ישעיה סד, ג): "עין לא ראתה אלקים זולתך", אשר מרוב גודלה ותפארתה של השלימות ההיא, גם התורה והנבואה לא דברו ממנה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות לד, ב): "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך". וזה שרמזו חז"ל (ברכות ח, א): גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. שכן לגבי ירא שמים כתוב (תהילים קיב, א): "אשרי איש ירא את ה'", ואלו לגבי נהנה מיגיעו כתוב (תהילים קכח, ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" - אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא וכו'. ודייקו לומר: הנהנה מיגיעו, ולא האוכל מיגיעו, כלשון הכתוב "יגיע כפיך כי תאכל", כוונתם לדייק, שנהנה בזה שנותן אל הזולת מיגיעתו, ואלו את האוכל, הוא לבדו אוכל.

ובאמור, נשכיל לבאר הפסוקים שנאמרו לנו לפני מתן תורה (שמות יט, ה-ו): "ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" - לא פחות ולא יותר (רש"י). בפסוקים אלה לא מפרש, מה הקול (תשמעו בקולי), ומה הברית. וכן המלים "והייתם לי סגולה", אין להם הכרע, אם הם מחוברים עם הקודם להם, היינו להתאמץ להיות עם סגולה, או שזו הבטחה לנו, שעל ידי ושמרתם את בריתי נהיה לעם סגולה. גם במילים "כי לי כל הארץ" מתלבטים המפרשים לבאר את הקשר עם המילים "והייתם לי סגולה מכל העמים"[4]. גם פירושו של "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", או שזו הבטחה טובה ושכר שנזכה להיות כזה. גם הבנת משמעותם של המלים "ממלכת כהנים" טעונה הבהרה: אם הפירוש הוא, שכל עם ישראל יהיו כהנים וראוים להקריב קרבנות ולקבל מתנות כהונה, מי יהיו המקריבים והנותנים? ואם לפרש שנתקדש בקדושת כהנים, הרי נאמר "וגוי קדוש", אם כן מה ההבחנה בין ממלכת כהנים לגוי קדוש^[5].

נקדים לבאר ענין מתן תורה בכלל. למה לא ניתנה התורה לכל באי עולם ולכל האומות, הלא כתוב (זכריה יד, ט) "והיה ה' למלך על כל הארץ" וגו'", "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'" (ישעיה יא, ט). "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב, ב), "לבלתי ידח ממנו נידח" (שמואל ב' יד, טו), "וכל הנברא לכבודו ברא" (ע"פ ישעיה מג, ז), וכולם יקבלו תקונם לבסוף, כי אין פועל בלי תכלית, וכל שכן הבורא ית', ואם כך, למה בחר באומה הישראלית לבד? וכי יש כאן פשוט גזענות? והנה חז"ל אמרו על זה (עבודה זרה ב, ב), שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה. אם כן אפשר להקשות: למה אנו נקראים עם הנבחר כמו שנאמר (דברים ז, ו) "בך בחר ה' וגו'", אם אף אחד מן העמים לא רצו לקבלה? כן יש לדעת למה לא ניתנה התורה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, שהם קיימוה טרם שניתנה, ולמה לא ניתנה להם שיקיימוה בבחינת מצווה ועושה.

הענין הוא בכך, שיסוד תורתנו הקדושה הוא אהבת הזולת, כי עוד לפני יציאת מצרים כתוב (שמות ב, יב), "ויהי בימים ההם, ויגדל משה, ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" - נתן עינו ולבו להיות מיצר עליהם (רש"י). "ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים וגו'" (שמות ב, יג), ויאמר "אכן נודע הדבר" (שמות ב, יד) - נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות, להיות נרדים בעבודות פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך (רש"י). אחר כך כתוב (שמות ג, ז-יד; שמות ד, א-יז): "ויאמר ה', ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וגו', וארד להצילו וגו', ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. ויאמר משה אל האלקים: מי אנכי, כי אלך אל פרעה וגו' ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם וגו'. ויען משה ויאמר: והן לא יאמינו לי וגו', וה' נתן לו האותות. ואמר לו: ועתה לך, ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר. ויאמר: בי אדני, שלח נא ביד תשלח. ויחר אף ה' במשה ויאמר: הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא וגו'".

יש כאן פליאה גדולה, משה רבינו יצא אל אחיו, נתן עינו ולבו להיות מיצר עליהם, וה' אומר לו: ראה ראיתי את עני עמי, לכה ואשלחך אל פרעה, ונתן לו אותות ומופתים, והוא לא רוצה ללכת, ואומר שלח נא ביד תשלח, ולא רוצה לגאול את עם ישראל עד שנאמר ויחר אף ה' במשה ויאמר: הלא אהרן אחיך הלוי וגו' ורק אז הלכו.

התשובה היא: משה רבינו רצה שגאולתנו תהיה גאולה נצחית ושלימה, בבחינת "והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכריה יד, ט), שלא תהיינה אחריה עוד גלויות. זה נרמז במלים "ואמרו לי מה שמו מה", שבסוף תבות אלו כתוב שם הוי"ה המורה על הגאולה העתידה לישראל ולכל העולם, כמו שכתוב (ישעיה יא, ט) "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'", כי כולם ידעו אותו למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג), וה' אמר לו (שמות ג, יד): "אהיה אשר אהיה" - אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות (רש"י). משום זה סרב ואמר (שמות ד, יג) "שלח נא ביד תשלח". אז נאמר (שמות ד, יד) "ויחר אף ה' במשה"; כלומר, אמר לו: אתה יודע שיש חרון אף בישראל שעל ידי זה אי אפשר לי להשרות עליהם שמי ה', ראית והנה אנשים עברים נצים וגו' ואמרת אכן נודע הדבר - ראויים הם לכך, האם כבר נתקן הדבר? האם כבר הם מאוחדים בשיעור שאוכל כביכול לגלות ולהשרות שמי הוי"ה עליהם? (עיין חז"ל זבחים קב, א[6]), לא נאמר בו רושם ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון, רש"י (לקמן ד, יד) הלא אהרן אחיך הלוי, וכעת ניתנה לו מדת הכהונה, שהיא מידת החסד להיות אוהב שלום ורודף שלום, תשתף אותו עמך, ושניכם תחדירו לעם ישראל את המצווה הכוללת כל התורה, שהיא מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), אז אשרה עליהם את שמי הוי"ה. וזה היה בעת מעמד הר סיני, שנאמר (שמות יט, ב) "ויחן ישראל" לשון יחיד כאיש אחד בלב אחד (רש"י).

מטעם זה לא ניתנה התורה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, כשהיו לאומה שלימה בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ומעלה, וכל אחד מהם נשאל, אם מסכים לעבודה הנשגבה הזאת, שיעבדו יחד באהבת אמת למען כל אחד מן השש מאות אלף חברים, ואחרי שכולם ענו ואמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ח) – 'כל אשר ידבר ה'' לא כתוב כאן אלא 'אשר דיבר', מיד ניתנה להם התורה.

אם כי אין ספק שתכלית הבריאה היא לטובת כל מין האנוש: שחור צהוב ולבן, בלי הבדל, אולם מתוך ירידתו של טבע האדם באהבת עצמו השולטת עליו שליטה בלי מצרים, לא היה שום דרך לבוא עם שאר האומות במשא ומתן שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם לצאת ממסגרתם הצרה של אהבה עצמית אל העולם הרחב של אהבת הזולת, וכולם שאלו, מה כתוב בה (עיין מסכת עבודה זרה ב, ב[7], ובמדרשים) כי היו שקועים בזוהמת האהבה עצמית - אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה בתאוה בהמית (והבהמה אין בה הכוח להרגיש את זולתה, להצטער בצרת חברתה ולשמוח בשמחתה, ומותר האדם מן הבהמה הוא הרגשת הזולת, אבל לא לשעבד ולנצל כי אז הוא שפל וגרוע יותר מן הבהמה).

מלבד האומה הישראלית, על שום שהקדים להם השעבוד למלכות מצרים כמה מאות שנים, ביסורים גדולים ונוראים הממרקים ומביאים אל האדם זיכוך גדול. ונוסף לזה הזיכוך של האבות הקדושים עמד להם, למן אברהם אבינו ע"ה שהיה המרכבה למידת החסד כנודע. ומכוח ב' הקדמות אלו נעשו מוכשרים לדבר הזה. ועל כן מכנה אותה בלשון יחיד "ויחן ישראל" ופירשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד, מפני שכל יחיד מהאומה הסתלק לגמרי מאהבת עצמו וכל כוונתו היתה רק לטובת החברה בעזרה ואהבה הדדית, והצלחתם היתה בטוחה בשעה שכל אחד ידע שיש לצדו שש מאות אלף חברים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלשהו מצרכיו, ולכן נתלכדו יחד כל היחידים ונעשו מאוחדים בלב אחד וכאיש אחד.

מחמת זה היה ההכרח לתת התורה דוקא לעם ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב ולא היה מקום לשתף עמהם שום זר מהאומות האחרות. אמנם עם ישראל נתקן כמין עם וסגולה שיעביר נצוצי הזכוך לכל מין האנושי שבכל העולם, עד שיתפתחו גם הם להבין ולהרגיש את הנועם ואת השלוה הגנוזים באהבת הזולת, ואז "ינהרו אליו כל הגוים" (ישעיה ב, ב), וכף הזכות תכריע ויקבלו על עצמם עול מלכותו ית' ותעבור ממשלת זדון מן הארץ.

עתה מובנים הפסוקים הנ"ל בפשטות: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה", שעל ידכם יעברו ניצוצי הזיכוך והצירוף אל כל העמים. "כי לי כל הארץ" וכל האומות שייכות לי, וסופן לבוא אל השלימות, אלא עתה עדיין אינן מסוגלות לקיים התפקיד הרם הזה, ולעם סגולה אני צריך.

"ואתם תהיו לי מממלכת כהנים". כאן מתבטאת צורת העבודה, כי ממלכת כהנים פירושה שנהיה כולנו כמו הכהנים שאין להם שום חלק ונחלה ושום קנין גשמי, רק ה' הוא נחלתם, כן תהיה האומה מסודרת באופן שכל הארץ ומלואה קודש לה', ואין לשום פרט לעסוק בה אלא למלא צרכי הכלל מטעם מצות ה', שלא יחסר לשום אחד מהאומה ממשאלותיו כלום, באופן כזה שאין לשום פרט לדאוג לצרכי עצמו, שאפילו עבודות החולין כזריעה וקצירה וכדומה נבחנות לקדושה ממש, דוגמת עבודת הכהנים בבית המקדש. כי מה לי העוסק בהקרבת קרבנות ומקיים מצות ה', ומה לי העובד במלאכת השדה ומקיים מצות ה' שציווה (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך", ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל זולתו דומה כעובד ומקריב קרבן לה'.

והסברא היא, שאותו חלק מהתורה והמצוות שבין אדם לחברו, מסוגל יותר להביא את האדם אל המטרה הנצחית שהיא אהבת הזולת, מטעם שיש לה תובעים והמצוות משתנות בכל פעם, ואין מקיימים אותן מחמת הרגל. ומתוך אהבת הזולת הנראה, באים לקיים אהבת הזולת הבלתי-נראה, שזה מתבטא בהמלים: "וגוי קדוש", שעל ידי הדבקות בה' נעשינו קדושים, ומקויים בנו מה שכתוב (דברי הימים א, כח, ט) "דע את אלקי אביך", בידיעה ברורה ופשוטה כזאת, כשם שאדם יודע את עצמו, ואף פעם אין לו ספק על עצמו אם הוא נמצא, אם הוא חי, הגם שאור החיים שלו אינו נראה לעיניו הגשמיות, כך יזכה להכיר את ה' ולעבדו בהכרה ברורה ושלימה.

"ויענו כל העם יחדו" (שמות יט, ח), וכתוב במכילתא "לא קבלו זה מזה אלא השוו כלם לב אחד", שלא הסתכל אחד בפני השני לראות מה הוא יענה, אף אני אענה כמוהו, אלא כל אחד מתוך האמת שבלבו ענה, ואמרו כולם כאחד: "כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות כד, ג), כאן השיבו על קבלת האחריות להיות עם סגולה לעולם. ועל קבלת עול המצוות לא השיבו כאן, אלא אמרו פעם שניה "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).

מהאמור לעיל נבין מה שאמרו חז"ל, שלכן הוכן עבודה ויגיעה על שכר הנשמות משום מאן דאכיל מן חבריה בהית לאסתכולא ביה^[8] (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג). הפירוש: שבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים, שהמקבל מתבייש מהנותן. וכדי למנוע הפגם הזה, ברא הקב"ה את העולם הזה, שיש בו מציאות של עבודה, ואפשר לקבל השכר תמורת העבודה בלי שום פגם של בושה.

דברים אלו צריכים הסבר, כי איזה יחס יש מעבודה של שבעים שנות האדם אל התענוג הנצחי, שיוכל לומר כי הרויח בשכרו תמורת עבודתו.

ולפי האמור לעיל שהנדרש מן האדם הוא רק שירגיל עצמו לבוא לידי הכרה מלאה שכל עבודתו תהיה למען הזולת, ולא להנאתו עצמו, ונמצא תמיד משתוקק, שואף ומתגעגע להשפיע על הזולת, וזה נעשה אצלו לטבע שני, אז הוא יכול לקבל כל מיני תענוגים, בלי שום רגש של בושה שיש למקבל, כיון שאינו מקבל התענוגים מחמת תאוותו אל המתנה, אלא למען לעשות נחת רוח אל הנותן, כי מצד רצונו היה מוותר על כל טוב השפע. וקבלה כזו נקראת השפעה ממש. על דרך שאמרו חז"ל במסכת קידושין (ז, א) שבאדם חשוב נתנה היא (האשה) כסף הקדושין, ואמר הוא (האיש) הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת. אע"פ שבתורה כתוב (דברים כד, א) "כי יקח איש אשה" שהאיש מחויב לתת כסף הקדושין[9]. אלא משום שהמקדש הוא אדם חשוב, יש לאשה הנאה בזה שהוא מקבל ממנה כסף הקדושין, וחשובה קבלת כסף האשה כנתינה ממש.

משום זה החמירו חז"ל והחשיבו מאד עשיית מלאכה:

"ששת ימים תעבוד" (שמות כ, ח) - רבי אומר: הרי זו גזרה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה - בששת ימי חול (מכילתא דרשב"י יתרו כ, ט).

באבות דר' נתן פרק יא: ר' שמעון בן אלעזר אומר, אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר (בראשית ב, טו): "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", והדר (בראשית ב, טז) "מכל עץ הגן אכול תאכל". רבי טרפון אומר: אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ירושלמי פאה (פ"א ה"א): תני ר' ישמעאל, "ובחרת בחיים" (דברים ל, יט) - זו אומנות.

בגמרא (קדושין כט, א) כתוב: "האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה ללמדו אומנות וכו'. ר' יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו ליסטות".

במדרש תנחומא (ויצא סימן יג): "צריך האדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב"ה שולח לו את ברכתו".

ובמדרש רבה (קהלת פר' ו'): "ילמד אדם אומנות, והקב"ה מפרנסו".

 במדרש תהלים (מדרש שוחר טוב כג, ג): "אם אדם עושה, הרי הוא מתברך; ואם לא - אינו מתברך. עוד שם (קלו, י): "אדם עושה בידיו, והקב"ה מברך מעשי ידיו, יכול יהא יושב ובטל, תלמוד לומר (דברים יד, כט) 'בכל מעשיך אשר תעשה'".

במסכת קידושין (קלג, א): אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמיד חכם בשעה שעוסקין במלאכתן.

במסכת אבות (ב, ב): "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון".

באבות דר' נתן (ריש פרק יא): "כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר (שמות כ, ז-ח): ששת ימים תעבוד ועשית מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך".

בגמרא נדרים (מט, ב): גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה.

בגמרא בבא קמא (עט, ב) "בוא וראה כמה כוחה של מלאכה; שור שבטלו ממלאכתו חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה".

במדרש רבה (בראשית פרשה עד): "חביבה מלאכה מזכות אבות".

ובמדרש תנחומא (ויצא יג): "זכות מלאכה עומדת במקום שזכות אבות אינה יכולה לעמוד".     

וכן כמה תנאים ואמוראים שהיו פועלים ובעלי מלאכה שונים: ר' עקיבא היה מביא חבילה של עצים בכל יום (אבות דרבי נתן ו, יב); ר' נחוניא היה חופר שיחין (שקלים ה, א); רבי מאיר היה לבלר וסופר (עירובין יג, א); ר' יהודה היה נחתום (בבא בתרא קלב, א); שמאי היה בנאי (שבת לא, א); הלל הזקן היה חוטב עצים (יומא לה, ב); שמעון הפקולי היה עושה בצמר גפן שקורין פיקולא (מגילה יז, ב רש"י); רבי יהושע היה פחמי (ברכות כח, א), בירושלמי כתוב שעביד מחטין (ברכות פ"ד ה"א); רבי יוסי בן חלפתא היה שלחא - עובד עורות (שבת מט, ב); רבי שמעון שזורי נקרא כן על שם מלאכתו (דמאי פ"ד ה"א); ר' יוסי צדיינא - עושה מצודות (ירושלמי ברכות פ"ד); אבא חלקיה היה רפיק בדברא - עובד בשדה (תענית כג, א); רבי יצחק נפחא (יומא מט, ב); ר' יוחנן הסנדלר (אבות ד, יא); ר' אדא משוחאה - מודד קרקעות (בבא מציעא קז, ב); ר' אבא אומנא היה מקיז דם (תענית כא, ב); רב יוסף איעסק בריחיא; רב ששת איעסק בכשורי - לשאת קורות (גיטין סז, ב); ר' יוחנן חקוקאה (פסחים ג, ב); אבין נגרא-חורש עצים (שבת כג, ב); רב חנינא ורב הושעיא דהוו אושעיא דהוו אושכפי - תופרי נעלים בא"י (פסחים קיג, ב); קרנא הוו תהו באמברי דחמרא - מריח היין לדעת איזה ראוי להתקיים באוצרות (כתובות קה, א); אבא הושעיא איש טורייא - היה כובס (ירושלמי בבא קמא פ"י ה"י); דניאל חייטא (מ"ר ויקרא פל"ב); אבא זמינא היה חייט (ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ו); חנן חייטא (עבודה זרה לט, א); יהודה חייטא (בבא בתרא קסד, ב); רב אדא סבולאה היה רועה בהמות בשכר (בבא מציעא צג, ב).