בכלים יש שתי מעלות: שבלי הכלי אי אפשר לאור להתפס, ועל ידי
שבירתו נשפך מה שבתוכו. וגם מצמצם שאינו מניח להתפשט, כמו כלים שמגבילים על המים,
שבלי הכלי היו מתפשטים. ולפי זה הוא בבחינת דין שאינו מניח להתפשט להחסדים.
אמונה הוא הכלי. ולכלי יש מעלה מצד אחד, שמקבל, שבלעדיו לא
הי' יכול לקבל. והענין הוא, שכל מה דמשער בגדלות הבורא ית', הוא רק לפי כלי האמונה
שהיא המיחדת אותם.
בענין הכלים שהם מבחי' דין, דהיינו שמגבילים על האורות, כמו
הכלי המגביל מי שנוטל מים מבורו שאינו יכול רק לפי הכלי שיש לו. ויש להבין איך
שייך ברוחניות כלי קטן וגדול.
וקודם צריכים
לדעת מה שייך ברוחניות כלי. והענין הוא, שכלי הוא האמונה, העושה דברו המוכרח קודם
השמיעה[1], והיא הכלי. ובודאי שבלי כלי, אז כמו המשל
הנ"ל, שאי אפשר ליטול מים בלי כלי. ופשוט הוא שאם שלא הי' צריך לכלי זה,
כלומר האמונה, לא היה נוטל שום אור מהשי"ת, כי היה נחשב לידיעה וחכמה כשאר
חכמות, והיה חושב שהוא מעצמו בדה החכמה בלבו.
אבל מי שנוטל
הכלי הלז שהיא אמונה פשוטה בידו, ועל ידו שואב הוא אור התורה, ועל ידו הוא
הדביקות, שאמונה היא יחידה המיחדת את הכל להשי"ת.
ובזה שייך
גדולה וקטנה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (וירא אות קנג): "נודע
בשערים בעלה (משלי לא, כג) - כל חד וחד לפי מה
דמשער בליביה". פירוש, כי לפי ערך היקר והצורך להיות דבוק בהשי"ת, כך
נודע לו האור השי"ת בעל הדבקות, וכל מה שהיקר יותר טועם יותר.
[1]
כוונתו לגמרא במסכת שבת (פח, א): "אמר רבי אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה
לנשמע, יצתה בת קול ואמרה, מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב
(תהלים קג, ב) 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו', ברישא עושי,
והדר לשמוע".