אבאר מקודם במלים קצרות מהי דת ישראל, מהן התוצאות והתועלת אשר
הדת מביאה לנו. זה מרומז בראשי התיבות של חודש אלול. ראשי התיבות של אלול הם (שיר
השירים ו, ג): "אני לדודי ודודי לי". שכל יהודי צריך לזכות
למדרגה זו שיאמר "אני לדודי", וגם יזכה לגמור ולומר "ודודי
לי".
וזה דבר קשה מאד, וצריכים הרבה יגיעה בתורה ובמצות לבוא
לאפשרות הזאת, לומר אפילו חצי, "אני לדודי". כי השי"ת ברא את האדם
מורכב אור וכלי, היינו גוף ונשמה, הגוף הוא הכלי והנשמה היא האור המחיה את הכלי.
וכן כלל הוא בבריאה שאין לך אור בלי כלי. אין המדובר כאן מבשר הגוף, הגוף נקרא
הרצון הנטבע באדם לקבל רק לעצמו, בבחינת הב הב, ועליו נאמר (בראשית ח,
כא):
"כי יצר לב האדם רע מנעוריו". וא"כ אין יכול האדם, אשר מטבע שהוטבע
בו להיות רק מקבל לעצמו, לצאת מן החומריות ולומר "אני לדודי".
לכן על זה ניתנו לנו התורה והמצוות, כמו שאמרו חז"ל
במדרש רבה (בראשית פמ"ד) "וכי מה
איכפת לו להקב"ה לשוחט מן הצואר או לשוחט מן העורף, הוי, לא ניתנו מצות אלא
לצרף בהם את הבריות". מהו הצירוף ולמה צריכים לצרף את הבריות, הוא מהטעם
שאמרתי, כי מצד בריאת האדם מוטבע בו הרצון של קבלה לעצמו, ועל ידי זה אי אפשר לו
לצאת מן התאות הגופניות לומר אני לדודי שהוא דבקות בה', עד שתהיה לו היכולת לגמור
ולומר גם ודודי לי. ועל ידי הזיכוך של תורה ומצות לשמה באים וזוכים לומר 'אני
לדודי ודודי לי'.
כמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי (אדרא זוטא
אות לא)[1] על הפסוק "אני
לדודי ועלי תשוקתו" (שיר השירים ז, יא), אמר, אשר
משום זה שאני אמרתי אני לדודי פעם אחת ולתמיד, משום זה ועלי תשוקתו, הקב"ה
חושק אלי תמיד.
בקיצור, הדת מביאה את האדם לצאת מקבלה עצמית ונותנת לו כח
להרגיש את הזולת, כח של השפעה לזולתו, כח לעשות נחת רוח ליוצרו, עד שזוכה להדבק
בהשי"ת לנצחיות, כמו שכתוב (דברים יא, כב):
"ולדבקה בו", והאדם אומר אני לדודי ודודי לי. זאת היא התוצאה והתועלת
הנרצית מן הדת. וכמובן שהזוכה לדביקות השי"ת, נעשה כמו אבר שהיה מדולדל ונפסק
מן הגוף החי והיה אבר מת, ובא רופא מומחה בתרופות טובות וחיבר אותו חזרה, אז כל
אור החיים שיש בגוף מאיר גם באבר הזה, וכך זוכה החלק האלקי שבאדם להדבק בשורשו וכל
השורש מאיר בו[2].
צריכים להביא את האדם למדרגה כזאת לומר אני לדודי ודודי לי,
היינו דבקות בהשי"ת. פועל שומר מצות, הוא הקרוב אל ה', ובקלות גדולה אפשר לו
להשיג מדרגה זו. ונסביר את זה במשל, זה דומה לשני אנשים העומדים לעלות על הר גבוה,
אחד נושא על שכמו ארגז עם אבנים כבדות המכביד עליו, והשני הולך פנוי אין לו שום
משא. כך הוא זה - עשירים בעלי הקנינים הגשמיים, קשה להם מאד לצאת מן הדאגות
הגשמיות והחומריות הרובצת עליהם עד שיוכלו לומר אני לדודי, כי הקנינים מכבידים. מה
שאין כן פועל הנהנה מיגיע כפיו ואין לו שום קנינים, וכל שכן הפועלים בארצנו אשר
בחלקם הגדול הם עולים חדשים שבאו בעירום וחוסר כל, והם מקיימים תורה ומצות, הם כל
כך ראוים ומוכנים לדביקות ה' עד שהזוהר הקדוש (עי' זהר יתרו
אות תטז[3]) קורא אותם
בשם "כליו של הקב"ה" אשר עליהם נאמר (תהילים לד,
יט)
"קרוב ה' לנשברי לב".
אחר אלול בא תיכף ראש השנה, האומות יבואו לדין מלכותא דארעא
כעין מלכותא דרקיעא, וישאלו מהם דין וחשבון, מה ואיך עברה השנה. כמובן שכל אחד
יאמר את החידושים שנתחדשו באומה שלו, מה הם החדושים החשובים של השנה הזאת - קליעים
בין יבשתיים הקולעים מסוף העולם עד סוף העולם, ומהי המטרה מן הקליעים הללו, לא
עלינו הרס אבדון שממה חורבן העולם כף הקלע.
מן הדין שעם
ישראל יוציא את הקליעים שלו, דוקא קליעים עתיקים ישנים, אבל קליעים בין עולמיים
העולים מעולם העשיה ובוקעים רקיעים ומחיצות ועולים מעולם לעולם והם: השופר
והתפילות. ומהי מטרתם של הקליעים הבין עולמיים של עם ישראל, חיים שפע רחמים, עבודה
בנין יצירה וקיום. וכמובן שאנו נזכה בדין בעזרת השם.
[1]
וזה לשונו: "פתח רבי שמעון ואמר, אני
לדודי ועלי תשוקתו. כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה
בקב"ה, ובג"כ השתא ועלי תשוקתו. דהוא וכל סיעתא קדישא דיליה, אתו למשמע
בחדוה, מלין סתימין, ושבחא דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, פריש ואתפרש מכלא, ולא
פריש, דהא כלא ביה מתדבק, והוא מתדבק בכלא הוא כלא".
[2]
עי' במאמר לסיום הזוהר של בעל הסולם.
[3]
זה לשון פירוש הסולם שם אות תטו-תטז: "העני
קרוב אל המלך יותר מכולם, שכתוב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ולשאר בני העולם, פעמים ששומע ופעמים שאינו שומע. מה הטעם. הוא משום
שמשכנו של הקב"ה הוא באלו כלים השבורים, שכתוב, ואת דכא ושפל רוח. וכתוב,
קרוב ה' לנשברי לב. לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה".