חיפוש מתקדם

חיפוש לפי כותרת
חיפוש בטקסט

מאמר ז' - אחדות עם ישראל

תוכן

כתוב אצל כלי המשכן, שבצלאל עשה המשכן והארון וכל כלי הקודש בשלימותם כמו שה' הראה למשה, ובכל זאת לא נגמרה עדיין המלאכה בתכלית הכוונה, כי לא היו לכלים עדיין החיות והפנימיות הראויים להם, עד אשר משח אותם משה בשמן המשחה ואז באה להם חיות ממש, ונעשו לכלים עם חיים פנימיים דוגמת הכרובים. כי שמן רומז למדרגה עליונה שנקראת חיים וחכמה (זהר צו אות קסה) וכמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה בעליה".

צרכי הדת המה הכלים, ובתוך הצרכים האלה צריך להכניס רוח חיים. ואני מתפלל אל ה' שיצליח את דרכי.

והיות והיום הוא ג' טבת היארצייט של זקני אדמו"ר רבי אברהם זצ"ל מסטרטין, ולכן אתחיל לדבר בפירוש הנאמר בשמו בענין מה שכתוב אצל השונמית (מלכים ב' ד, ט): "הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא", וכתוב בגמרא (ברכות י, ב) "מנא ידעה כי קדוש הוא? רב ושמואל, חד אמר שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו".

והקשה הוא, איך יכול דבר זה שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו, להעיד עליו שהיה איש קדוש, הלא יכולים לנקות היטב את הבית ולא יהיו זבובים, ומנין לנו בזה הידיעה הברורה כי איש קדוש הוא?

והפירוש הוא, כי נוטריקון של זבו"ב הוא, זה בכה וזה בכה - היינו פרוד לבבות, וזה לא ראתה השונמית. כי ראתה שכל אלה שישבו בשולחן של אלישע היו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד, וזהו כאומר סימן מובהק של קדושה השורה על השולחן (עי' דגל מחנה יהודה עמ' עד).

והיות שאנו בני ישראל נקראים "זרע קודש" (ישעיה ו, יג), "קודש ישראל לה'" (ירמיה ב, ג), לכן עלינו להתאמץ לגרש את זבובי המות מעל השולחנות שלנו.

הנני אומר לכם זאת, ואני חושב שאיני מחדש כלום בזה, כי כבר קדמוני התנאים הקדושים הלל הזקן ורבי עקיבא, באמרם אשר כל התורה וכל דת ישראל נכללת במצוה הזאת היחידה של אהבת הזולת[1].

וידוע מאמר חז"ל (קדושין ל, ב) "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". ונמצא בזה אחרי שאנו יודעים שכל התורה באה כדי לאחד את בני ישראל, וכל פעילות השטן הם במיוחד נגד זה, להפריד ולפלג את עם בני ישראל לעורר את הקבלה העצמית בלב כל אחד ואחד, לנצל את הזולת ולשעבד את הזולת. ותמיד בעת שישנה איזו התעוררות אצל חבורה של בני ישראל לעשות משהו טוב אין זה לפי רוחו של השטן, כי דרכו הוא שמעורר חלק מן החבורה להתגבר ולהתאמץ בפעולתם ובהתאמצות יתרה, ואת החלק השני מן אותה חבורה הוא מחליש ולא נותן להם לעשות את הפעולה כפי שפועלים האחרים, עד שמעורר קנאה בין העושים, ומכניס טינה בליבותיהם של אלו על אלו, ואז הוא כבר צוחק ואומר אתם כבר כולכם בידי ואתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים.

ולכן אני אומר לכם, כי צריך לאהוב כל איש ישראל, כי כל אחד הוא מזרע אברהם יצחק ויעקב ואבותיו עמדו על הר סיני וקיבלו את התורה.

חז"ל אמרו (כתובות קיא, א) "כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא" (ועי' אור החיים דברים ל, כ[2]), והולך המשמעות היא הולך ואינו עושה, קל וחומר הבונה ד' אמות בארץ ישראל, המתיסר ביסורי ארץ ישראל, הלוחם למען קיומו של עם ישראל בארץ ישראל וודאי שצריך לקרבו.

ואספר לכם בקיצור ספור שבו פירש בעל "אוהב ישראל" מאפטא את מאמרם ז"ל (סנהדרין מד, א) "ישראל, אע"פ שחטא ישראל הוא".

הרב מאפטא התקבל לרב בעיר חדשה שבה היה מושל משומד יהודי שכפר בדתו והתנצר. הרב קרא לחייט של העיר ופקד עליו, דע לך שאם המושל יביא לך בגד עם שעטנז אל תתפור אותו. עברו כמה שבועות והמושל שלח אל החייט שיתפור לו מעיל חורפי עם שעטנז, החייט לא ידע מה לעשות, לומר אל המושל שלא יתפור – פחד. כן לתפור - פחד מפקודת הרב. החליט בעצמו להיות בבחינת שב ואל תעשה. עברו כמה ימים, ולמושל היה צורך במעיל, ותמיד ידע שאת מלבושיו מקדים החייט לעשות לפני כל בני עירו, וכעת מתעכב. לקח המושל בעצמו את עגלתו, בא אל החייט, קרא אותו החוצה ושאלהו מה עם המעיל שלו. החייט ענה לו בתמימות, אדוני המושל קבלתי פקודה מן הרב לא לתפור לך מעיל עם שעטנז, ולהיות שבמעיל שלך ישנו שעטנז לא יכולתי לתופרו. המושל התרגז ונסע תיכף לבית הרב בטענה איך אתה נותן פקודה כזאת עלי, בזמן שאני כבר יצאתי מדת ישראל זה הרבה שנים. ענהו הרב, דע לך, חז"ל אמרו ישראל אע"פ שחטא לנקודה הישראלית שלו ויצא וכפר בדת ישראל, עכ"ז ישראל הוא. כששמע המושל את דברי הרב אמר, אם כן אני נקרא בן ישראל, אמר לו, כן. אמר לו, אם כן אני רוצה לחזור אל דת ישראל ויורנו רבינו דרך תשובה.

אחים יקרים! דעו לכם כי אנו מוכרחים לחפש לנו הדרך איך לחיות יחד ואיזה קרבן לא כדאי לתת למען האחדות של עם ישראל?! ואם נהיה מאוחדים תראו איזה מאור איזה יופי שיצא מציון.

 על איחוד נוסחאות התפילה, אמרתי מי היה המנסח של שירת הים, הרי כולם שרו בנוסח אחד "אז ישיר משה" והאם ניסח מישהו את השירה הזאת? השירה יצאה בנוסח אחד כי כולם יחד בלב אחד ומחשבה אחת קראו אותה. וזה לשון הזהר הקדוש פרשת בשלח (אות שמ) "אמר רבי שמעון בההיא שעתא דהוו קיימין ישראל על ימא, והוו אמרי שירתא, אתגלי קב"ה עלייהו וכל רתיכוי וחילוי, בגין דינדעון למלכיהון, דעבד לון כל אינון נסין וגבוראן, וכל חד וחד ידע ואסתכל, מה דלא ידעו ואסתכלו שאר נביאי עלמא. דאי תימא דלא ידעין ולא אדבקו חכמתא עלאה, מן שירתא דא תחמי, דכלהו בחכמתא אסתכלו, וידעו מלין ואמרו. דאי לאו הכי, איך אמרו כלהו מלין אחידן, דלא סטו אלין מאלין, ומה דאמר דא אמר דא, ולא אקדים מלה דא למלה דא, אלא כלהו בשקולא חדא, ורוחא דקודשא בפומא דכל חד וחד, ומלין אתמרו כלהו כאלו נפיק מפומא חד וכו'"[3].

ולכן אל לנו לחשוב כי מתוך נוסח אחיד נבא לידי אחדות, אלא להיפך, על ידי אחדות של בני ישראל שרה בהם רוח הקדש והיו כמו נשמה אחת בששים רבוא גופות. כך אנחנו בואו ונתאחד, ואז שום לשון לא תשלוט בנו. "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו" וכו' (ישעיה לה, י).



[1] בראשית רבה פכ"ד: "ואהבת לרעך כמוך – רבי עקיבא אומר, זה כלל גדול בתורה". שבת לא, א: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו, גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת... בא לפני הלל, גייריה, אמר לו, דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור".

[2] שכתב בזה הלשון: "ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה".

[3] זה לשון פירוש הסולם שם: "אמר רבי שמעון, בשעה ההיא שהיו עומדים ישראל על הים, והיו אמרים שירה, נגלה עליהם הקב"ה וכל מרכבותיו וצבאיו, כדי שידעו את מלכם, שעשה להם כל אלו הנסים והגבורות, וכל אחד ואחד ידע והסתכל מה שלא ידעו והסתכלו שאר נביאי העולם. כי אם תאמר שלא היו יודעים ולא השיגו חכמה עליונה, משירה זו תראה שכולם הסתכלו בחכמה, וידעו הדברים ואמרו. שאם לא כן, איך אמרו כולם מלות אחדות, שלא נטו אלו מאלו, ומה שאמר זה אמר זה, ולא הקדים מלה זו למלה זו, אלא כולם אמרו במשקל אחד, ורוח הקדש היה בפי כל אחד ואחד, והמלות נאמרו כולם כאלו יצאו מפה אחד. אלא ודאי כולם בחכמה עליונה הסתכלו, וידעו דברים עליונים, ורוח הקודש בפי כל אחד ואחד".