זהר

יד) את אזנו אמאי. הא אוקמוה. אבל שמיעה תלי בהאי אתר, עשיה לעילא. ובגין דישראל כד קריבו לטורא דסיני, והוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב״ה, אקדימו עשיה לשמיעה, דהא שמיעה בקדמיתא, ולבתר עשיה. שמיעה בהאי שמיטה תליא. וע״ד הוא פגים להאי שמיעה, יתפגים שמיעה דיליה, וישתאר פגימו ביה. ולא ישתאר הוא עבדא למאריה, עד דיתקרב לההוא אתר דפגים, ויתפגים הוא קמיה, וישתאר ביה ההוא פגימו. ובג״כ, והגישו אדניו אל האלהים סתם, כמה דאוקימנא. וע״ד, ושבתה הארץ שבת ליי׳.

פירוש הסולם

יד) את אזני, אמאי, וכו׳: שואל, את אזנו למה ירצע. ומשיב, כבר העמידוהו. אבל שמיעה תלויה במקום זה, שהוא מלכות. עשיה למעלה, בבינה. ומשום שישראל בעת שקרבו להר סיני, והיו באהבת לבם להתקרב אל הקב״ה, הקדימו עשיה לשמיעה. כי שמיעה הוא תחילה ואח״כ עשיה. כי שמיעה תלויה בשמיטה, שהיא מלכות. וע״כ, כיון שהעבד פגם לשמיעה זו, יופגם שמיעה שלו, וישאר פגם בו. ולא ישאר עבד לאדונו, אלא אם כן שיתקרב לאותו מקום שפגם ויהיה נפגם לפניה, וישאר בו פגם ההוא. ומשום זה, והגישו אדוניו אל האלהים סתם. שיורה על המלכות, כמו שהעמדנו. וע״כ ושבתה הארץ שבת לה׳. שלא יפגמו אותה בעבדות. ומשונה כאן מרוב המקומות שאומר, ששמיעה היא בינה ועשיה היא מלכות.