זהר

רלו) דהא תננא אתכניש, ועייל וקמיט באשא, ואשא אחיד בתננא, ועיילי תרווייהו לגו לגו, עד דנח רוגזא. וכד אתאחיד כלא דא בדא, ונח רוגזא, כדין הוא נייחא, וקשירו חד, ואתקרי נייחא. נייחא דרוחא. חדוותא דכלא כחדא. נהירו דבוצינין. נהירו דאנפין. ובג"כ כתיב, וירח ה' את ריח הניחח. כמאן דארח וכניש כלא, לגו אתריה.

פירוש הסולם

רלו) דהא תננא אתכניש וכו': שהרי העשן נאסף ונכנס ונתקמט בהאש, והאש נאחזה בהעשן, ונכנסו שניהם לפנימי פנימיות, עד שנח הכעס. והיינו פעולה א' שבדיבור הסמוך שנעשה מכח הבינה שחזרה לראש א"א, ע"ש. ואחר שנתיחדו כולם זה בזה, והכעס נח, נעשה זווג חדש, אז נעשה נחת רוח וקשר אחד מג' הקוין, ונקרא זה, נייחא. והיינו פעולה הב' שבדיבור הסמוך ע"ש. והוא נחת רוח, מחסדים, וחדות כל, מחכמה, כאחד. כי החסדים נשלמו מהארת חכמה והחכמה מלבוש החסדים, כנ"ל בדיבור הסמוך. והם הארת הנרות. מבחינת השמאל, ואור הפנים. מבחינת הימין. ומשום זה כתוב וירח ה' את ריח הניחח, כמי שמריח ומאסף הכל למקומו.