חיפוש בספרים
חיפוש לפי שם מאמר או כותרת
החיפוש לפי כותרת תמיד מדויק ולא מורפולוגי

אות רלד

זהר

רלד) ת"ח, אש נפיק מלגיו, ואיהו דק, ואחיד במלה אחרא לבר, דלאו איהו דק הכי. ואתאחדן דא בדא, וכדין תננא סלקא, מאי טעמא, בגין דאתאחיד אשא, במלה דרגיש. וסימנך, חוטמא דנפיק ביה תננא, מגו אשא.

פירוש הסולם

רלד) ת"ח אש נפיק וכו': בוא וראה, אש יוצא מבפנים, והוא דק, ונאחז בדבר אחר מבחוץ שאינו דק כל כך, ונאחזים זה בזה, ואז עולה העשן. מהו הטעם, הוא משום, שהאש נאחז בדבר המתפעל ממנו, והסימן לך, חוטם, שיוצא בו העשן מתוך האש.
פירוש. דינים, מכונים אש, בסו"ה כי באש ה' נשפט וגו' (ישעיה ס"ו) ושורש הדינים הוא מיציאת הבינה לבר מראש דא"א, ששם אור החכמה, ונתמעטה מחכמה ונשארה באור החסדים בלי חכמה. ויש בהתמעטות הזאת ג' בחינות, שה"ס ג' אשיות. א) אשא דכיא, והוא בג"ר דבינה, שה"ס או"א עלאין, והוא מטעם שהתמעטות הזה, מאור החכמה, שבראש דא"א, אינו נוגע להם כלום, כי אין דרכם לקבל חכמה אלא חסדים בלבד, בסו"ה כי חפץ חסד הוא. ואפילו בעת היותם בראש א"א, אינם מקבלים חכמה. לפיכך הם תמיד בבחינת ג"ר, והם תמיד באור דחסדים, וההתמעטות מחכמה נבחן בהם לאשא דכיא. כי נשארו בבחינת ג"ר גם אחר שנתמעטו מחכמה. ב) הוא אשא סתם, והוא בז"ת דבינה, שה"ס ישסו"ת. והוא מטעם, שהם שרשי הזו"ן, וצריכים להארת חכמה כדי להשפיע לזו"ן, ולפיכך כל עוד שאין בהם חכמה, הם נבחנים לו"ק בלי ראש, וע"כ אינם נבחנים לאשא דכיא, להיותם מחוסרי ראש, אלא שנבחנים אשא סתם. כלומר, שהם בלי טהרה, עד שישיגו הארת החכמה. אמנם אשא סתם שבהם, נבהן לאש דקה, והוא מטעם, שאינם רגישים להארת החכמה, שהרי אינם צריכים הארת חכמה בשביל עצמם, אלא בשביל זו"ן, אבל לעצמם אינם מקבלים אלא חסדים, להיותם בחינת בינה גם הם. ונמצא שהאש אינו יכול להאחז בהם כלום. וע"כ נבחן בהם האש לאש דקה בלי אחיזה. ג) אשא ותננא, והם בזו"ן. והוא מטעם, שז"א רגיש הוא כלפי האש ההוא, שהיא ההתמעטות מחכמה, כי ז"א צריך להארת החכמה. כי כל עצמותו של ז"א הוא חסדים בהארת החכמה, שבזה נעשה לבחי"ג, (כמ"ש בפתיחה לחה"ק דף ב' אות ה' ע"ש) ונבחן שאש הזאת של התמעטות החכמה, מחמת יציאת הבינה מהראש, נאחז בו, להיותו עב ורגיש אליה, וע"כ אש הזאת דבינה, נאחז בז"א ומוציא בו עשן.
וזה אמרו אש נפיק מלגיו, היינו מישסו"ת, ואיהו דק, כי אינו יכול לאחוז בישסו"ת, כי אינם רגישים כלל להארת החכמה כנ"ל, ואחיד במלה אחרא לבר, היינו בז"א, דלאו איהו דק הכי, כי הוא רגיש להארת החכמה, ואתאחדן דא בדא, וכדין תננא סלקא, היינו הדינים שבמלכות דז"א, הנקראים תננא, שהם מתגלים מתוך אחיזת האש בז"א. וסימנך, חוטמא, דנפיק ביה תננא מגו אשא, חוטם ה"ס ז"א, כי אזן חוטם פה, ה"ס בינה ז"א ונוקבא. וכשהאש מגיע לחוטם, שהוא רגיש, יוצא בו העשן מתוך האש, כמבואר, ונעשו בו דינים כפולים אש מבינה ועשן ממלכות. וז"ס ב' נוקבי דפרדשקי המובא באדרא רבא (אות ס"ג) שמנקב ימין, נמשך המתקה לאש הבינה, ומנקב שמאל נמשך המתקה לעשן המלכות. ועי' בחלק  י"ג דף אלף ת"ד ד"ה תיקון ג'