זהר

לג) אמרו חברייא לרבי אלעזר, במה ידעת. אמר לון, סימנא יהב לי אבא ואנא אשתמודענא ביה. א"ל, תינח חיויא, דאשתמודעת ביה. ההוא דאתנחם ותב מחוביה, במה ידעת. אמר לון, כד הוה אזיל ההוא חיויא, קשקשוי הוו סלקין, וזנביה זקיף, ואיהו דאזל בבהילו. רוחא אחרא הוה אזיל לקבליה, והוה קארי קמיה, תוב מאורחך, דהא תב מחוביה ואתנחם ההוא בר נש. וההוא חיויא בישא לא הוה אצית, עד דיתנון ליה כופר באתריה דההוא ב"נ דאתחייב קטילא ותב מאורחיה ואתנחם. דכך אורחוי דחיוא עילא ותתא, כיון דאתיהיב ליה רשו, לא תב, עד דאשלים ההוא דינא בישא דאתיהיב ליה רשו למעבד, או דיתנון ליה באתריה חייבא אחרא בכופרא, דהא בריקנייא לא יפוק, כיון דאתיהיב ליה רשו.

פירוש הסולם

לג) אמרו חברייא לרבי וכו': אמרו החברים לר' אלעזר, במה ידעת. אמר להם סימן נתן לי אבי, ואני הכרתי על ידו. אמרו לו, זה נכון כלפי הנחש שהכרת בו, אבל אותו אדם, שניחם ושב מעונו, במה ידעת. אמר להם, כשאותו הנחש היה הולך, והקשקשים שלו היו עולים, וזנבו היה זקוף, והוא הלך בחפזה. ורוח אחר היה הולך כנגדו, והיה קורא לפניו שוב מדרכך, כי אותו אדם שב מעונו וניחם. ואותו הנחש הרע לא היה מקשיב עד שיתנו לו כופר במקום אותו אדם שנתחייב הריגה ושב מדרכיו וניחם, כי כך דרך הנחש למעלה, דהיינו הנחש הרוחני, ולמטה, הנחש הגשמי. כיון שניתנה לו רשות אינו חוזר עד שמשלים אותו הדין הרע שניתנה לו רשות לעשות, או שיתנו לו רשע אחר כופר במקומו. כי לא ישוב ריקם, אחר שניתנה לו רשות.