זהר

תצט) פתח רבי חייא ואמר, ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך וגו'. וכי עד לא אכיל ב"נ לשבעא, ויתמלי כריסיה, לא יברך ליה לקב"ה, במאי נוקים ואכלת ושבעת, ובתר וברכת. אלא אפילו לא ייכול בר נש אלא כזית, ורעותיה איהו עליה, וישוי ליה לההוא מיכלא עקרא דמיכליה, שבעא אקרי. דכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. לכל חי אכילה לא כתיב, אלא רצון. ההוא רעותא דשוי על ההוא מיכלא, שבעא אקרי, ואפילו דלית קמיה דבר נש אלא ההוא זעיר בכזית, ולא יתיר הא רעותא דשבעא שוי עליה. ובגין כך, ומשביע לכל חי רצון, רצון כתיב, ולא אכילה. ועל דא וברכת ודאי, ואתחייב בר נש לברכא ליה לקודשא בריך הוא, בגין למיהב חדוה לעילא.

פירוש הסולם

תצט) פתח ר' חייא וכו': פתח ר"ח ואמר, ואכלת ובשעת וברכת את ה' אלקיך וגו'. שואל, וכי, טרם שאדם אוכל לשובע, וימלא בטנו, לא יברך לו להקב"ה, ואיך ניישב הכתוב, ואכלת ושבעת, ואחר כך, וברכת. ומשיב, אלא אפילו לא יאכל אדם רק כזית, ורצונו עליו, ומשים האכל ההוא לעיקר מאכלו הוא נקרא שובע. שכתוב, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. לכל חי אכילה, לא כתוב, אלא לכל חי רצון, ללמד, שרצון ההוא שהוא נותן על אכל ההוא, נקרא שובע, ואפילו שאין לפני האדם אלא דבר מועט כזית ולא יותר, הרי הרצון של שובע נתן עליו. ומשום זה כתוב, ומשביע לכל חי רצון, רצון כתוב, ולא אכילה. וע"כ וברכת ודאי, שמחויב האדם לברך את הקב"ה, כדי לתת שמחה למעלה.