זהר

קנו) א"ל ובכל טעוון עממיא עע"ז, הכי קרא לון קב"ה, דכתיב ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם. ומה דאמר ויקח את עטרת מלכם דאיהו מלכום, הכי הוא ודאי, אלא איתי הגתי, עד דלא אתגייר, כדין איהו תבר לה לההוא עטרת, דאיהו מלכום, ההוא דיוקנא דחקיק עלה, ופגים לה, כדין איהו עבד לה היתר, לאתהני מנה, והות על רישיה. ותא חזי, שקוץ בני עמון, חד חויא, בסורטא, הוה חקיק על ההוא כתרא, ובגין כך אקרי שקוץ זוהמא.

פירוש הסולם

קנו) א"ל ובכל וכו': והשיב לו, כל אלהי העמים עובדי עבודה זרה, קורא אותם הקב"ה כן. שכתוב, ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם. ולאו דוקא מלכום, ומה שאמר הכתוב, ויקח את עטרת מלכם שהוא הע"ז מלכם, ששאל איך נתעטר בה דוד, כן הוא ודאי, שהיתה ע"ז, אלא איתי הגתי, בעוד שהיה עכו"ם, מטרם שנתגייר, שבר מן אותה העטרת, שהיא הע"ז מלכם, את הצורה שהיתה חקוקה עליהם, ובטל אותה, ובזה עשה אותה התר שיהיה מותר להנות ממנה, וע"כ שם אותה דוד על ראשו.
פירוש. שיש כח לעובד ע"ז לפסול את הע"ז שלו, ואז מותרת בהנאה לישראל. אמנם לאחר שנתגייר אם פוגם ופוסל הע"ז שעבד מכבר, אינו מתיר אותה בהנאה, כי אז דינו כישראל, ולפיכך אומר הזהר, שאיתי הגתי ביטל אותה מטרם שנתגייר, ויצאה מכלל ע"ז, וע"כ מותר היה לדוד לשים אותה על ראשו.
ותא חזי וכו': ובוא וראה, שקוץ בני עמון היה נחש אחד חקוק בחקיקה עמוקה על אותה העטרת, ומשום זה נקרא בשם שקוץ, שפירושו זוהמא. וזהו ישוב ב' על הקושיא שהקשה לו ר"ח, למה דוקא ע"ז זו נקראת שקוץ.