תוכן

תשמ"ד-מה מאמר מז
הנה הזה"ק מפרש את ענין מרגלים ששלח משה, לתור את הארץ, (שלח דף כ ובהסולם אות נו נז נח) על ארץ הרוחני, וז"ל, מה כתיב שהקב"ה אומר להם עלו זה בנגב, השתדלו בתורה, וכו', וממנה תדעו אותו העולם, וראיתם את הארץ מה הוא, היינו שתראו ממנה אותה העולם וכו', שאני מביאכם בו. ואת העם היושב עליה, הם הצדיקים שבגן עדן, וכו'. החזק הוא הרפה וכו' היינו בה תראו, אם זכו לכל זה משום שהתגברו על יצר שלהם בחזקה, ושברו אותו, או ברפיון בלי יגיעה, או אם נתחזקו בתורה ועסוק בה יומם ולילה, או שהרפו ידיהם ממנה, ועכ"ז זכו לכל זה. המעט הוא אם רב, אם רבים הם העוסקים בעבודתי ומתחזקים בתורה, וזכו לכל זה, או לא. ומה הארץ השמנה הוא אם רזה. בתורה תדעו מה הארץ, היינו מה הוא עולם ההוא, אם מרובה בה טוב העליון ליושביה, או אם יחסר בה כלום, ויעלו בנגב ויבאו עד חברון. ויעלו בנגב, פירושו שבני אדם עולים בתוכה, בתורה, בנגב היינו בלב עצל, כמי שמשתדל בחנם ביבשות, שחושב שאין בה שכר, הוא רואה שעושר עולם הזה אבד בשבילה, הוא חשוב שהכל הוא אבוד, בנגב היינו וכו' הרבו המים, וכו', ויבוא עד חברון, היינו שבא להתחבר אם התורה. וכו', וחברון שבע שנים נבנתה, אלו הם ע' פנים לתורה, וכו', ויבואו עד נחל אשכול, אלו הם דברי אגדה ודרוש, התלויים מצד האמונה, ויכרתו משם זמורה, למדו משם ראשי פרקים ראשי דברים, אלו שהם בני אמונה שמחים בדברים, והדברים מתברכים בתוכם, ומסתכלים שהם שורש אחד, ועיקר אחד ולא נמצא בהם פירוד.
אלו שאינם נמצאים בני אמונה, ואינם לומדים תורה לשמה, עושים האמונה שהיא המלכות בפירוד מז"א, וכו', משום שאינם מאמינים שהם עיקר אחד ושורש אחד, ז"ש וישאוהו במוט בשנים, שעשו פירוד בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, וכו', ומן הרמונים ומן תאנים, שמו אלו הדברים לגמרי לס"א, לצד המינים, ולצד הפירוד, כי רמונים הוא מלשון מינים, ותאנים הוא מלשון וה' אינה לידו, דהיינו מקרה, דהיינו שאינם מאמינים בהשגחה, ואומרים על הכל מקרה הוא, ומפרידים השי"ת, מן העולם. וישובו מתור הארץ, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו מה יצא לנו עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה, והבית ריקם, וישבנו בין הירודים בעם, ועולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגיעים כל כך, ויספרו לו ויאמרו, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו, וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה, מי הוא שיכול לעשות כן, שיזכה בה.
ודאי אפס כי עז העם היושב בארץ, מי שרוצה לזכות בה צריך שיהיה עז בעשירות, כש"א ועשיר יענה עזות, והערים גדולות בצורות, דהיינו בתים מלאים כל טוב, שלא יחסר בהם כלום, ועם כל זה, וגם ילידי הענק ראינו שם, דהיינו שצריכים גוף חזק, גבור כארי משום שהתורה מתשת כוחו של אדם, וכו', מי יוכל לזכות בה.
ועוד עמלק יושב בארץ הנגב, שאם יאמר האדם שאפילו בכל זה יזכה להתגבר, עמלק יושב בארץ הנגב הרי יצה"ר הקטיגור המקטרג על האדם, נמצא תמיד בגוף וכו', בדברים אלו ויניאו את לב בני ישראל, משום שהוציאו שם רע עליה.
אינון בני מהמנותא, אלו בני האמונה מה אמרו אם חפץ בנו ה', ונתנה לנו דהיינו כיון שהאדם משתדל ברצון הלב להקב"ה, יזכה בה. כי אינו רוצה ממנו אלא הלב וכו', אבל אך בה' אל תמרודו, אבל צריכים שלא למרוד בתורה, כי התורה אינה צריכה עשירות ולא כלי כסף וזהב, ואתם אל תיראו את עם הארץ, כי גוף שבור אם יעסוק בתורה, ימצא רפואה בכל, וכו', וכל המקטריגים שיש על האדם, מתהפכים לו לעוזרים, עכ"ל.
לפי מה שמבאר הזה"ק את ענין המרגלים בקשר לכניסת האדם לעבודת הקודש, שמכונה באופן כללי לקבל על עצמו עול מלכות שמים, שעי"ז זוכים לקבלת התורה כמו שהיה במעמד הר סיני, שאמרו נעשה ונשמע, כמו כל אחד ואחד שרוצה לזכות להתורה, הוא צריך לעבור זמן הנקרא בחינת נעשה, ואח"כ הוא יכול לזכות לבחינת נשמע, ובענין נעשה יש הרבה מדרגות, באופן כללי הוא מתחלק לב' אופנים, א' חלק הנגלה, שנקרא שמקיים במעשה את התורה והמצות, שלומד ביום ובלילה, ונזהר במצות על כל פרטיה ודקדוקיה, שאין לו עוד מה להוסיף מבחינת המעשה, וכוונתו שעושה הכל לשם שמים, לקיים מצות המלך, ותמורת זה הוא יקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב ובבחינה זו הוא נקרא צדיק.
ב' הוא בחינת הנסתר שבתורה, שהוא בחינת הכוונה שמה שהאדם מכוון בעת עשיתו, זהו נסתר מבני אדם, ובעיקר שנסתר מהאדם עצמו, משום שעבודה זו צריך להיות למעלה מהדעת, אם כן אין הדעת יכול לעשות בקורת על עבודתו אם הוא הולך בדרך העולה לדביקות ה', היינו אם הולך על המסלול שנקרא בעל מנת להשפיע, שנקרא שלא על מנת לקבל פרס, א"כ זהו נסתר כיון, שהוא עובד בלא שכר, א"כ השכר נסתר ממנו, פירוש האדם העובד בשכר הוא יודע שהוא עובד בסדר כיון שמקבל שכר. אבל אלו אנשים שעובדים בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו שהבורא יהנה. אז אין הוא יכול לראות אם הבורא נהנה מעבודתו. אלא הוא צריך להאמין שהבורא נהנה. נמצא שגם השכר שלו הנקרא עמ"נ להשפיע הוא ג"כ למעלה מהדעת, ויש עוד טעמים שנקרא חלק הנסתר, ועבודה זו שייך לא לכלל כולו, אלא לאנשים פרטים, כמ"ש הרמב"ם ז"ל. (בסוף הלכות תשובה) וז"ל ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדים את הקטנים ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותם אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילן אותם לענין זה בנחת עד שישגיהו וידעהו ויעבדהו מאהבה. עכ"ל.
וענין מרגלים מתחילים בעיקר אצל האדם, בזמן שרוצה ללכת בדרך הדביקות שהוא בבחינת להשפיע שאז באים המרגלים עם טענותיהם הצודקות לפי שכל שלהם, שנותנים להבין בדרך השכל שהצדק עמהם.
כי ידוע מ"ש הזה"ק כי כל אדם הוא עולם קטן, היינו שכלול משבעים אומות, וגם מבחינת ישראל, שפירוש הדבר הוא, היות שיש שבע מדות שהם שבע ספירות, וכנגדם יש שבע מידות בסטרא אחרא, וכל אחת כלולה מעשר הרי הם שבעים, ושלכל אומה ואומה יש לה תאוה משלה. ורוצה לשלוט את התאוה שלה על כולם, וגם לעם ישראל שבאדם יש לו ג"כ תאוה מיוחדת להדבק בה'.
יש כלל שאין אדם יכול להלחם עם עצמו, אלא לזה צריכים כח מיוחד שאדם יהיה לו היכולת ללכת נגד דעותיו, משא"כ להלחם עם השני אז יש לו כח ועצמה עם הוא מבין שדעתו הוא דעת אמיתי, ואף פעם לא רוצה להכנע בפני דעתו של השני.
ולפי"ז עם השבעים אומות נמצאים באדם עצמו, איך הוא יכול להלחם עם עצמו, זאת אומרת פעם גובר על השבעים אומות איזה אומה, עם התאוה שלה, אז האדם תחת שליטת תאוה זו, אז האדם שהוא חושב על עצמו אז הוא רואה שזהו התאוה שלו, ולא אומר שמי שהוא מע' אומות רוצה לשלוט עליו, אלא שהוא חושב שזהו בעצמו ועם עצמו מאד קשה להלחם.
לכן האדם צריך לעשות ציור לעצמו שיש לו בגוף שבעים אומות וגם עם ישראל, והוא צריך לקבע לעצמו לאיזה עם הוא שייך, היינו שיש כלל כל אדם אוהב את המולדת שלו והוא הולך ללחום לטובת המולדת, א"כ הוא צריך לקבוע בעצמו אם הוא שייך לעם ישראל, או לאיזה אומה מע' אומות, ואם הוא קובע לעצמו שהוא שייך לעם ישראל, ואז הוא יכול להלחם עם הע' אומות, בזמן שהוא רואה שהם באים להלחם.
ואז הוא רואה שהע' אומות רוצים לכלות את עם ישראל, כמ"ש בהגדה של פסח, "והיא שעמדה לאבותנו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם". ואם הוא יודע בעצמו שהוא שייך לעם ישראל, אז יש לו כח להלחם עם הע' אומות. כי יש כח בהטבע להלחם לטובת המולדת, כיון שהוא יודע שהוא ישראלי, והם רוצים לכלות אותו, נמצא שיש כאילו שני גופים הלוחמים זה עם זה, אז יש לו כח להלחם.
נמצא כאן כשמדברים בעבודת ה' אז עם ישראל נקרא מה שהוא ישר-אל הוא רוצה להדבק בה' שהוא רוצה מלכות היינו לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ומלכות נקראת אל, כמ"ש בזה"ק (קרח דף ה ובהסולם אות יד) וז"ל, וז"ש ואל זועם בכל יום, שהוא המלכות. וע' אומות שבו מתנגדים לזה, ולוחמים עם בחינת ישראל שבו ורוצים עם כל מיני תחבולות לבטל ולכלות את בחינת ישראל הנמצא בגופו של אדם.
וכאן בהעבודה דבחינת הכוונה שהוא רוצה לכוון ללכת דוקא בבחינת להשפיע, אז מתחיל טענת המרגלים מה שהזה"ק, מפרש את טענותיהם לפי הפסוקים הכתובים בתורה, שהם חולקים ולוחמים עם בחינת ישראל שבו ורוצים לכלותם מעל פני האדמה, היינו שאל ידמה לו שיגיע לזה שהוא חושב להגיע, עם כל מיני טענות שהם לוחמים עמו, כי הבסיס של ע' אומות הוא על הרצון לקבל, ובחינת ישראל הוא דוקא, להתבטל אליו יתברך בלי שום תמורה כלל, ולכן דוקא בזמן שהאדם רוצה ללכת נגד דעתם, אז מתחיל עיקר טענת המרגלים, שנותנים להבין על פי שכל, שאין לו שום סכויים, להגיע להמטרה מה שהוא חושב להגיע.
אבל יש לפעמים שהמרגלים באים לאדם להבין, דבר שקשה מכל מה שהמרגלים טוענים, שהם אומרים לאדם תדע לאדם שפל כמוך אין הקב"ה יכול לעזור, וזה קשה מכולם, כי הסדר הוא שבכל עת שיש צרה לאדם, יש לו מקום להתפלל, משא"כ כשהם באים בטענות לאדם שחבל על עבודה שלך, משום שאין הקב"ה יכול לעזור אם כן לקחו ממנו מקום התפילה, כי מה יש לו לעשות אז ולמי הוא יכול לפנות שיעזר לו.
ובאות פ"ב ובהסולם שם, אומר וז"ל, א"ר יוסי עצה לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל, מהו על הכל היינו על הארץ ועל הקב"ה, א"ר יצחק על הארץ נכון הוא, על הקב"ה, מאין לנו, אמר לו זה משמע, משכתוב אפס כי עז העם, שפירושו מי יכול להם, כי עז העם, הוא בדיוק, כלומר שאפילו הקב"ה לא יכול להם, והוציאו שם רע על הקב"ה, עכ"ל.
ועל כל הדברים של המרגלים שבאים לאדם, אין לו שום עצה להתוכח עמהם עם השכל, או לחכות עד שיהיה לו מה לתרץ להם ובינתים להיות תחת שליטתם אלא שהוא צריך לדעת כי אף פעם לא יוכל לתרץ את קושיתם עם השכל החיצוני, אלא דוקא מתי שיזכה לשכל הפנימי אז יהיה לו שפה מה להסביר להם, ובינתים הוא צריך ללכת למעלה מהשכל, היינו לומר אעפ"י שהשכל הוא דבר חשוב מאוד, ומכל מקום אמונה עומד למעלה בחשיבות מהשכל, לכן אין לו ללכת על פי השכל אלא לפי דרך האמונה, להאמין מה שרבותינו אמרו לנו שהאדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ואז אין שום מקום לטענת המרגלים, כיון שהם מדברים רק בתוך הדעת של השכל החיצוני.
וזה ענין שאמרו ישראל בעת הכנה לקבלת התורה נעשה ואח"כ נשמע, שענין עשיה נקרא בלי שכל חיצוני אלא הוא עושה על חשבון הַמְצַוֶה, שבטח הַמְצַוֶה יודע מה שטוב בשבילו ומה לו היינו מה שטוב עבור האדם, ומה לא.
אבל נשאלת שאלה גדולה ומדוע הקב"ה נתן לנו שכל חיצוני, ובהשכל הזה אנו משתמשים, בכל דבר ודבר וכאן בעבודת ה', אנו צריכים ללכת נגד השכל הזה, ולא עם השכל שאנו נולדנו בו. זה בא משום שהקב"ה רצה שיבקשו עזרה ממנו והעזרה שהוא נותן הוא בחינת אור התורה, ואם הם היו יכולים ללכת בלי עזרת ה' אז לא היו להם שום צורך לאור התורה, כמו שאמרו רז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. לכן כדי שיהיה לו צורך להמשיך את אור תורה, לכן ניתן לנו עבודה זו בבחינת הסתר, על הכונה שהאדם יהא נצרך לשכל פנימי, כי מצד שכל החיצוני, עשה הקב"ה, שלא יתן שום עזרה לעבודה אלא להיפוך, שהוא יהי' המפריע לו לעבודה דעמ"נ להשפיע, וזהו מש"כ בזה"ק (נח דף כס ובהסולם אות סג) וז"ל, אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו ומקדשים אותו, ונקרא קדוש, עכ"ל. ועי"ז יש צורך לאדם לזכות לנרנח"י השייך לשורש נשמתו ומה שנכלל מנשמות אדה"ר כמ"ש האר"י הק' יש שנכלל מראשו ויש מגופו וכו'.
לכן נעשה תיקון של הסתרה, שהוא הדעת, היינו השכל החיצוני של האדם שיהיה נגד עבודה של לשם שמים, שזה נקרא שבתוך הדעת, של השכל החיצוני, מה שהוא עושה על החשבונות להאדם, שלא כדאי לו לעבוד בעמ"נ להשפיע, וכשהוא מתגבר, ולא בורח מהמערכה, ומתפלל להבורא שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת, היינו שלא יהיה תחת שליטת הרצון לקבל, אז כשהבורא, עוזר לו, אז הוא מקבל שכל פנימי, הנקרא דעת פנימי, אז על ידי דעת הזה, כבר הגוף מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא. כמ"ש ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו היינו היצה"ר.
נמצא בזמן שהוא בתוך הדעת, היינו שהשכל אומר לו שכדאי לעבוד, עבודה זו, הוא כבר מסוגל לתת כוחות עבודה, לכן כשיש לו שכל חיצוני, אז הדעת מחייב אותו, היינו על הכוונה בעמ"נ לקבל. וזה נקרא בתוך הדעת, ובזמן שהוא זוכה לשכל הפנימי, היינו לדעת פנימי אז השכל מחייב אותו שכדאי לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא.