זהר

ז) קדושים תהיו כי קדוש אני יי'. רבי יצחק פתח, הוי ארץ צלצל כנפים וגו'. וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים, קנטורא ביה אשתכח, דכתיב הוי ארץ. אלא אמר רבי יצחק, בשעתא דקודשא בריך הוא ברא עלמא, ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא, ונהורא מגו חשוכא, הוו כלילן דא בדא, ובגין כך, מגו חשוכא נפק נהורא, ומגו מסתרתא נפק ואתגלייא עמיקא, ודא נפקא מן דא. דמגו טב, נפיק ביש. ומגו רחמי, נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא. יצר טוב ויצר רע, ימינא ושמאלא, ישראל ושאר עמין, חוור ואוכם, וכלא חד בחד תליא.

פירוש הסולם

ז) ​קדושים תהיו כי קדוש וגו׳: ר׳ יצחק פתח, ​הוי ארץ צלצל כנפים וגו', שואל, וכי משום שהיא ארץ צלצל כנפים, נמצא בה ריעותא, שכתוב הוי ארץ. ומשיב, אלא אמר ר׳ יצחק. בשעה שהקב״ה ברא את העולם, ורצה לגלות עמוקות מתוך הנסתרות, ואור מתוך החשך, היו אז כלולים זה בזה. ומשום זה מתוך החשך יצא אור, ומתוך הנסתר יצא ונתגלה העמוק, וזה יצא מזה. ומתוך טוב יצא רע, ומן הרחמים יצא דין, והכל נכלל זה בזה, היצר הטוב ויצר הרע, הימין והשמאל, ישראל ושאר העמים, לבן ושחור. והכל היה תלוי אחד בחבירו. קנטורא, פירושו ריעותא. כמו, נתקלקלו הדורות ונבראו קנטורין, (ב״ר כ״ג) שפירושו אנשים רעים.