תוכן

סעודה ה' משבעת ימי המשתה של סיום הזהר יום ה' פ' במדבר תשי"ג
התחיל דורש בענין הבעל שם טוב ז"ל, שבכל יום ויום היה יוצא לשמוע העשרת הדברות, שכן בכל רגע ורגע נשמע הקול הנצחי האלקי, כיון שהקול של הקב"ה הוא נצחי ודברו אינו נפסק לעולם, ולפיכך מי שראוי לכך יכול בכל רגע ורגע לשמוע "אנכי ה' אלקיך", רק מותנה בכך שהשומע יהיה ראוי לכך. וכיון שכן אפשר כבר לראות את הקולות, כמו שכתוב: "וכל העם רואים את הקולות". כיון שזוכין לשמיעה, היינו להעלאת המלכות לבינה, למתקה שם, שנעשית כמו בינה, ואין הפרש בין מלכות לבינה, כי כשהתחתון עולה לעליון נעשה כמוהו, היינו בבחי' השפעה, ממילא אפשר כבר לראות את הקולות, שאז הם בבחי' עזר לגבור, שמשמעותו – שגם הראיה שהיא חכמה שבבינה, היא אצלה ממותקת ממטה למעלה. ואינו זקוק לגמרי, ואין לו צורך לעצמו לחכמה, אלא הוא אצלו בבחי' "עזר לגבור". ואינה שונה אצלו מהימין בעצם, שכן גם החכמה להשפיע היא, לקבלה על מנת להשפיע, ויש לה מעלה כהשפעה. ולפיכך אצלו הקול והראיה במצב אחד – להשפיע, וכיון שכן יצאו מגדר ההגבלות הגשמיות שכובלות את האברים של הגשם, לשמש בהם למטה רק כפי שנבראו, כי מכיון שזכה להפטר מן המסך המכריח ומגביל אותו בזמן ומקום, אינו זקוק כבר לאזניים ועינים הגשמיות שהם מיוחדים כל אחד לסוגו – למטרתו לה נברא, ונעשה כעין חלק אלהי שדבק בו, ואינו מוגבל יותר ומפורט לאברים מיוחדים, היינו עינים בשביל ראיה ואזנים בשביל שמיעה, אלא די לו בכוח החדש (הרוחני) הנצחי שמקבל במקום שאינו מוגבל בזמן ומקום. ולפיכך נתאפשרה ראיה במקום שצריך בגשמי שמיעה. הוא הדין שיכול היה לומר וכל העם שומעים את המראה הגדול, אלא מפני שראיה יותר מוחשית לתחתונים, נקט בראיה, במקום דבר בלתי מוחשי, כמו קול שאינו מורגש לגמרי, אלא נשמע. ומובן שקול הקב"ה בזמן שנעשה מורגש ופעיל כמו ראיה, כוחו יותר פועל, בזמן שמקובל לתחתונים בכלי יותר קרוב להם ומוחשי, והיינו העינים. וזש"א: אינה דומה ראיה לשמיעה.