זהר

תקכ) אי תימא ויקראו אל אלקים,​ קראתי מצרה לי אל ה', הכי הוא ודאי, לקשרא ולקיימא קיומא לעילא, ומאן איהו, סדורא דשבחא דמאריה, וכל אינון מלין דבעאן קמי מאריה, קיומא יהיב ליה למאריה, דאחזי דביה תליא כלא, ולא באתר אחרא, הא כלא קיים קיומא. כה"ג ויקרא יעקב אל בניו, קיים לון בקיומא שלים. כגוונא דא ויקרא אל משה, אתקיים בקיומיה.

פירוש הסולם

תקכ) אי תימא, ​ויקראו אל אלקים וגו': שלכאורה איזה קיום יש כאן, ומשיב, כן הוא ודאי, שגם הקריאה שבכאן, הוא לקשר ולקיים קיום למעלה, ומה הוא, הוא כי סדור השבח לאדונו וכל הדברים שמתפללים לפני אדונו, נותנים קיום ותוקף לאדונו, שמראה בזה שהכל תלוי בו ולא במקום אחר. הרי שגם הקריאה שבכאן קיים קיום. כעין זה ויקרא יעקב אל בניו, היינו שקיים אותם בקיום שלם. כעין זה ​ויקרא אל משה, שנתקיים ע"י זה בקיומו.