תוכן

וכדאי לזמר בשמחה, שהיא נאה ומשובחת, ותועלתה היא למעלה מכל ציור והשגה וידיעה.

והענין הוא כידוע, דתכלית הבריאה להטיב לנבראיו, דהיינו במה שילוד אשה עם גוף חומרי יכול לזכות לדביקות השי"ת, ולהיות מרכבה לשכינה הקדושה, ולקבל אורותיו.

ולפי זה מקשה יותר^[1] – ומי שאינו נכנס בצורך היותר גדול לברר אמיתות ענין דהטבה, היה יותר באופן שכל מושגו ואורות השי"ת יבואו בידיעה חושית ומושגים גשמיים, מטעם שהעבודה היתה באה בנקל. כי בודאי לא יעלה על דעת מי שיש לו מעט שכל, שתבוא שכינתו ית' לשכון בלי שום עבודה, רק עולם כמנהגו נוהג, שזה שטות גדול מכמה טעמים, והוא – הא', שאינו לפי כבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה להתדבק עם מי שהוא דבוק בהחומריות, שאפילו במין האנושי אינו מדרך העולם שאדם חשוב ויקר ערך יתחבר עם מי שהוא משפלי אנשים, וק"ו בנו של ק"ו – השכינה. וטעם הב' הוא – כי זה ידוע לכל מי שהשיג איזה קנין, יהיה באיזה דבר שהוא, בין ברוחניות ובין בגשמיות, שאין קנין בלי יגיעה, ו"מצאתי ולא יגעתי אל תאמין" (מגילה ו, ב).

רק קושיתם היא – דתהיה השגת אלוקות כשאר חכמות, שכל משיגם פורע מקודם שיעור יגיעה, ותהיה ממש מדת השגת אלוקות כפי היגיעה. ועל זה יש להשיב גם כן, דאם כן תהיה ידיעת השי"ת חכמה נוספת על שאר חכמות, וכל מי שלא ישיגה יהיה כמו שיש לו ששה חכמות וחסרה לו עוד אחת, שאינו בעל חסרון גדול. רק שיש להשיב, שידיעה זו תהיה מקדמת על שאר החכמות, כי היא נצחית.

אבל המאמין יותר, יראה שזו קושיה בטלה מעיקרא, וחוץ מזה שאין לו שום ריוח מהידיעה, רק שמעולם לא תתכן להיות הידיעה במקום אמונתו הק'. והענין הוא: כי אמונתינו היא – שהשי"ת הוא לבדו יחיד ועשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ואנו אצלו ממש כחומר ביד היוצר וכגרזן ביד החוצב. והגם לפי ראות עינינו נראה שאנחנו עושים לכל המעשים, עכ"ז משמשת אמונתינו בזה שיש לנו שני הפכים בנושא אחד^[2], הגם שהוא כנגד חושינו וכל מושגינו ושיכלנו. התרוץ שהוא למעלה מן הדעת, ועל זה היתה הבריאה כפי הנגלה לכל, ויכול להיות לה עליה ממדרגה למדרגה בכל פעם יותר ויותר. וזו העבודה אשר ברא אלקים לעשות, דהוא הבלעה יותר בכל אבריו, שהם מרגישים את עצמם לרשות בפני עצמם. ומי שגומר העבודה, הוא זכה לדבקות הנצחית, ומדבק את נשמתו בהשי"ת, והולך לעולמו בגמר עבודתו. אבל הידיעה יהיה משיגה כגרזן ביד החוצב.