זהר

טו) עד דהוו אזלי, אשכחו חד ב״נ, בלקינטא דקוסטא, רכיב על סוסיא, אשמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א״ר יוסי, האי הוא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה. הה״ד, קדושים תהיו כי קדוש אני יי׳.

פירוש הסולם

טו) עד דהוו אזלי וכו׳: בעוד שהיו הולכים, מצאו אדם אחד, במקום האשפה והמיאוס של העיר, רוכב על סוס, וכשיצא משם, השמיט ידיו לענף אחד של אילן, לנקות בו ידיו. ואע״פ שלא היה לו חשש נגיעה בלכלוך, כי רכב על סוס, עכ״ז החמיר על עצמו, לטהר ידיו, מחמת שהיה במקום טנוף. א״ר יוסי זהו שכתוב. והתקדשתם והייתם קדושים. אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. ז״ש, קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳. לקינטא, היא. מלשון וקנטת נפשא דעמא (ת״י במדבר כ״א ד') שפירושו מיאוס וקצר נפש. קוסטא היא עיר. מלשון, דיירנא בקוסטא דחוקא (תענית כ״ד).