זהר

קכג) וכד עייל למקדשא, אתר דשלימו אשתכח, וכל אינון פולחני דשלימותא, אע״ג דאתחברו, לית לן בה, כמה דאמרן בציצית, בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זינין דלעילא, וכל אינון מאני מקדשא, משתכחין ביה כמה זינין משניין דא מן דא, וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאי, אינון ישראל, דקב"ה יהיב להו אורייתא דקשוט, אורייתא דמהימנותא, וריחם להו מכל שאר עמין עע״ז, דכתיב אהבתי אתכם אמר יי׳.

פירוש הסולם

קכג) וכד עייל למקדשא וכו׳: וכשנכנס לבית המקדש, להמקום שהשלמות נמצא בו, וכל אלו העבודות של השלמות, אע״פ שנתחברו צמר ופשתים, אין לנו חשש בזה, כמו שאמרנו בציצית, משום ששם נמצאים ומתחברים כל אלו המינים של מעלה, וכל אלו כלי המקדש, ונמצאים בו כמה מינים משונים זה מזה, וכולם נכללו שם כעין של מעלה. אשרי הם ישראל שהקב״ה נתן להם תורת אמת, תורת האמונה, וריחם אותם מכל שאר העמים עכו״ם, שכתוב, אהבתי אתכם אמר ה׳.
ביאור המאמר. הזהר מבאר לפנינו בעיקר ג׳ בחינות. בחינה א׳, היא שליטתו של קו האמצעי, המקיים ב׳ הקוים ימין ושמאל, ועושה שלום ביניהם, ע״י שמסדר הארת הימין, ממעלה למטה, והארת השמאל ממטה למעלה. (כנ״ל ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת) והעונש הגדול של הפוגם בסדר קו האמצעי, דהיינו שמושך הארת השמאל ממעלה למטה. שזה היה חטא של אכילת עץ הדעת. בחינה ב׳, היא גודל הפגם של המחבר ב׳ מיני דינים, דהיינו דינים דנוקבא ודינים דדכורא אלו באלו, שלא בדרך התקון דקו אמצעי, שאז נתוספו דינים דדכורא על דינים דנוקבא, והחורבן גדול (כנ״ל אחרי מות אות קט״ו). בחינה ג', היא חיבור ב׳ מיני דינים אלו זה בזה על דרך שלמות התקון של קו האמצעי. שאז מתבטלים הדינים של שניהם והשלמות של ב׳ הקוין ימין ושמאל מתגלה כראוי (כנ״ל תזריע אות קנ״ג).
ותחלה מבאר בחינה הא׳. וז״ש (באות ק״ו) אתם עדי, אלין אינון ישראל וכו'. כי כתוב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות וגו'. שבעת שישראל דבוקים בקו האמצעי, אז יש יחוד בין שמים וארץ, שהם ז״א ומלכות ומשפיעים להם החיים והברכה. ואם הם חוטאים ופוגמים בקו האמצעי, כי ממשיכים הארת השמאל ממעלה למטה, אז נפרד הזווג דשמים וארץ, ונשפע להם הקללה והמות. ונמצא ששמים וארץ הם עדים על מעשיהם של ישראל. ולפיכך גם ישראל עצמם, הטובים שבהם, הדבקים בקו אמצעי, וממשיכים מזווג שמים וארץ החיים והברכה, נעשו עדים על שליטת קו האמצעי, כלפי אותם מישראל שאינם דבוקים בקו אמצעי. וז״ש, ותנינן אלין אינון שמיא וארעא, שהם העדים על שליטת קו האמצעי. וא״כ קשה, הרי הכתוב אומר, אתם עדי, דהיינו ישראל. וז״ש, אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין, ושמיא וארעא וכלא, סהדין עלייהו. כלומר, שמתוך ששמים וארץ מעידים על ישראל, שהם משפיעים להדבקים בהם, ולא לחוטאים, ע״י זה נעשו חלק הטובים של ישראל עדים על חלק החוטאים שבישראל. כנ״ל. ועבדי וגו' דא יעקב. וכו' ואית דאמרי דא דוד. שהם נעשו מרכבה אלי. אשר בחרתי, דא דוד עלאה. שהיא המלכות הנקראת דוד. כי אע״פ שהמלכות נבנית משמאל, עכ״ז ז״א, שהוא קו אמצעי, מתיחד עמה ומשפיע לה הארת החכמה מקו שמאל, וחסדים מימין. למען תדעו ותאמינו לי, דהיינו שב׳ הקוין מתקיימים. תדעו, ה״ס הארת החכמה שנמשכת ע״י הדעה שה״ס קו שמאל, ותאמינו לי, ה״ס חסדי דוד הנאמנים הנמשכים מימין. ותבינו כי אני הוא, דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב, כי אע״פ שיעקב ה״ס הארת החסדים מימין, ודוד ה״ס הארת חכמה משמאל, אני בחרתי בשניהם. כי הארת קו האמצעי מקיים שניהם. אני, הוא ממש. כי אני, לשון גלוי, ויורה על גילוי הארת החכמה שבשמאל. הוא, לשון נסתר, ויורה על העלמת החכמה שבימין. ואומר שאני, הוא ממש הוא, כי שניהם אחד, ע״י התקון של קו האמצעי. לפני לא נוצר אל, היינו מטרם שקו האמצעי שהוא מדת יעקב, עשה שלום בין ימין ושמאל, לא היה מושג השם אל, שה״ס שם החסד והשלמות. ואחרי, דהיינו אחר המלכות שהיא מדת דוד, המיוחדת בקו אמצעי, לא יהיה. שאחריה לא יאיר עוד השם הזה.
ועתה מבאר בחינה הב׳. שהוא האיסור לחבר דינים דנוקבא ודינים דדכורא אלו באלו. כנ"ל. ומחלק את כל המציאות לב׳ סטרין. ימין ושמאל. וז״ש (באות ק״ח) כד ברא קב״ה עלמא אתקין כל מלה ומלה, כל חד וחד בסטרוי. שהחצי מהם נבראו מסטר ימין, והחצי מהם מסטר שמאל. ומני עלייהו חילין עלאין, דהיינו הכחות של ב׳ הקוין ימין ושמאל של מדרגות של מעלה. ולית לך אפילו עשבא זעירא וכו' כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה. כי מלבד בריאתם שנמשך כל אחד מקו מיוחד, גם הנהגת כל פרט ופרט נמשך לכל אחד מן הצד שלו. וכלהו נמוסין גזירין מדינא, וכל הנהגותיהם נחתכים מדין. על דינא נטלין ועל דינא קיימין, נטלין, היינו שנוסעים למטרתם, בסבת הדין שבהם, כדי שבסוף יתבטל הדין שבהם, בסוד בלע המות לנצח. קיימין, פירושו שמקבלים שפע קיומם בסבת הדין שבהם. כי יש דינין בקו ימין, שה״ס הדינין דמסך, שעליו יוצא קומת החסדים. ויש דינים בקו שמאל, שה״ס הדינים המופיעים עם גילוי החכמה שבשמאל, כדי לשמור החכמה מיניקת החצונים. ולולא דינים ההם לא היתה, הארת החכמה מתגלה. ומב' מיני השפעות האלו, נמשך השפע לכל חלקי המציאות, לכל אחד ואחד כמדרגתו כראוי לו, עד לכל עשב ועשב שבארץ. לית מאן דנפיק מן קיומיה לבר, שכל אחד מוגבל שיינק רק מהצד שלו.
ונודע שאין ב׳ הקוין יכולים להאיר זולת ע״י קו האמצעי העושה שלום ביניהם ומסדר הארתם שהחסדים שבימין יאירו ממעלה למטה, והחכמה שבשמאל תאיר ממטה למעלה. ומי שממשיך הארת החכמה שבשמאל ממעלה למטה, אז תיכף מתבטל השלום של הקוין והארתם נפסקת (כנ״ל ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת) ונמצא שקיום כל המציאות תלוי בחוק זה של קו האמצעי, אשר קו השמאל לא יאיר החכמה שבו ממעלה למטה. וז״ש (באות ק״ט) וכלהו נטלין על נימוסא אחרא עלאה וכו' ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. ותקם בעוד לילה, היינו שהמלכות מקבלת הארת החכמה, המכונה קימה. והוא בחצות לילה, שאז מקבלת חכמה מז"א, בסוד שהקב״ה נכנם לגן עדן (כמ״ש לעיל לך אות ה׳ בהסולם) ואז מקבלת חוק הזה מז״א, שהחכמה שמקבלת, לא תאיר ממעלה למטה, וחוק הזה המלכות נותנת לנערותיה, שה״ס ז׳ הנערות שלה, שה"ס ז׳ היכלות דבריאה, שהם כלים דאחורים שבהם מתקבלת החכמה (כנ״ל ויקהל דף ל׳ ד״ה פירוש) וז"ש ותקם בעוד לילה, לקבל חכמה, ואז, ותתן טרף לביתה, דהיינו שפע החכמה, וחק לנערותיה שלא תשפענה החכמה ממעלה למטה. (כמ"ש להלן אמור אות ל״ז) וז״ש, וכלהו נטלין על נימוסא אחרא עלאה, דהיינו על חק הזה שהמלכות נותנת לנערותיה. שאם יגרמו התחתונים שיפגום חק הזה, אז מתבטל שפע השלם של כל המציאות. כמבואר. והמלכות מקבלת חק הזה מקו אמצעי, שהוא ז"א, וז״ש וההוא חק דאתיהיב להו מן שמיא קאתי, דהיינו מז״א שנקרא שמים. וכדין אתקרון חקות שמים. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו, שהוקשה לו למה הסמיך הכתוב את חקתי תשמרו אל כלאים ושעטנז, שכתוב את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. וז״ש, (באות ק״ט) כיון דנטלין ההוא חק, דהיינו וחק לנערותיה, כלהו אקרון חקות, נקראים פרטי המינים של כל המציאות, חקות. הן המינים של ימין והן המינים של שמאל, להיותם תלוים בחק העליון של קו האמצעי. וע"כ ואת חקתי תשמרו, שלא לחבר מין בשאינו מינו, שזהו כלאים ושעטנז. כמו שמסיים הכתוב. וז״ש, בגין כך אסיר למחלף זינין וכו׳ כי פוגם בחקות השמים.
ונתבאר לעיל (תזריע אות קנ״ג ובאחרי אות קט״ו בהסולם) שאם הדינים דנוקבא ודינים דדכורא מתחברים על דרך התקון על ידי קו האמצעי, אז מבטלים הדינים זה את זה, ומתגלה הרחמים. ואם הם מתחברים זה עם זה שלא על דרך התקון, אז להיפך, שדינים דנוקבא נתוספים על דינים דדכורא, והס״א מתגברת להחריב העולם על ידי גילוי ב׳ בחינות דינים הללו. עש״ה.
ולפיכך אם אדם מחבר ב׳ מינים, הנמשכים מב׳ קוין ימין ושמאל, זה בזה, גורם שיתחברו ב׳ מיני דינים למעלה זה בזה, שהם דינים דקו ימין שהם דינים דנוקבא, עם דינים דקו שמאל שהם דינים דדכורא, וכיון שאינם בדרך תקון של מעלה, נמצאים הדינים נתוספים זה על זה, ואז מחריב השפע הנמשך עליהם מלמעלה. וז״ש, (באות ק״י) בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו. כי הדינים דמין של הימין נתוספו על הדינים של המין של השמאל, ואז נחרבים ב׳ הכחות כי הדינים דימין עוקרים הכח של השמאל, והדינים של השמאל עוקרים הכח של הימין. וז״ש (באות קי״ג) אחזי עובדא לתתא בארח מישר, שהחיבור דב׳ דינין נעשה בדרך התקון של קו האמצע, שנקרא מישר, שאינו נוטה ומתעקם לא לימין ולא לשמאל. נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח קדישא, שאז הדינים מבטלים זא״ז, והרוח דקדושה מתגלה עליהם. אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא, שמחבר ב׳ הדינים זה עם זה שלא בדרך התקון דארח מישר, אלא בעקימא, שפעם מתעקם לימין ופעם לשמאל, נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח אחרא וכו', כי אז נתוספו הדינים אלו על אלו, והסטרא מקבל כח, להחריב השפע של שניהם, (כנ״ל אחרי אות קט״ו ותזריע אות קנ״ג ע״ש). וז״ש (באות קי״ד) דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא, כי צמר נמשך מימין ובו דינין דנוקבא, ופשתים נמשך משמאל, ובו דינין דדכורא ומי שמחבר אותם מעצמו שלא בדרך התקון, נמצא מוסיף דינים דנוקבא על דינים דדכורא ונותן כח לס״א להתאחז בדינים של שניהם. ואי תימא בציצית אמאי שרי. למה מותר לחבר צמר ופשתים בציצית. ומשיב, התם הוא ההוא לבושא בתקונוי וכו' כי שם הוא לבוש של תקון דהיינו מצוה הנמשכת מתקון קו האמצעי, שאז, אדרבה, הדינים מבטלים זה את זה ומתגלה עליהם רוח הקדושה. וכן בבגדי כהונה (כמ״ש באות קכ״ג) וז״ש (באות קט״ו) בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב, ותעש בחפץ כפיה, שאם הוא על צד התקון והשלמות, נאמר על צמר ופשתים, ותעש בחפץ כפיה, לא לבד שאינו איסור, אלא שהוא עוד מצוה, שעושה זה בחפץ, וברצון, כי ממשכת בזה רוח הקדושה.
וז״ש (באות קט״ז) קין והבל אוכחן, דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא, כי קין נמשך מקו שמאל, והבל נמשך מקו ימין. ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא, שאם מחברים אותם נתוספים דינים דנוקבא שבימין, על דינים דדכורא של השמאל, שאז מחריבים זה את זה, שהדינים דנוקבא מחריבים את השפע של שמאל, והדינים דדכורא מחריבים את השפע של ימין כנ״ל. וקרבנא דקין אתרחק מקמי קורבנא דהבל, כי הדינים שבקרבן של הבל דחו את קרבן של קין שהוא משמאל. ואח״כ דחו הדינים של קין את הבל עצמו, שזסו״ה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.
וז״ש (באות קי״ח) ומעץ הדעת טוב ורע. ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא, מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך, על אחת כמה וכמה. כי החטא דעץ הדעת היה שהמשיכו את הארת החכמה שבשמאל ממעלה למטה. ונמצא שפגמו רק בקו שמאל לבד. אבל מי שמחבר ב׳ מינים זב״ז, הרי הוא פוגם בב׳ הקוין הן בימין והן בשמאל, כנ״ל, א״כ חטאו גדול יותר מחטא של עצה״ד.
וז״ש (באות קי״ח) שור וחמור אוכחן וכו', כי שור, נמשך מצד שמאל והדינים דשמאל רובצים עליו, והחמור, נמשך מצד ימין והדינים דימין רובצים עליו, וע״ד כתיב, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, וכו' בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא, כי הקליפות הנאחזות בדינין דנוקבא יתחברו עם הקליפות הנאחזות בדינין דדכורא שבשמאל, ואז הם מכלים העולם, (כנ״ל תזריע אות קנ״ג). וכדי להפרידם, צריכים להמשיך הארת קו האמצעי העושה שלום בין ימין ושמאל והדינים מבטלים זה את זה, ואז מתבטל אחיזת הקליפות. וז״ש ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא, דהיינו שממשיך קו האמצעי העושה שלום בין הקוין, ובדברים אלו, מתבארים גם שאר דברי הזהר. ומתבארים בזה גם הכתובים (שמביא באות ק״ה) דהיינו ע״ד הכלאים, שדינים דנוקבא נתוספים על דינים דדכורא, וכגון קין והבל. כי תחילה נדחה קרבן קין מפני קרבן הבל, ונפלו פניו דקין, שאבד הג״ר שלו, שחזרה המלכות לבינה. וזה נבחן לרכילות (כנ״ל צו אות קט״ז) וז״ס לא תלך רכיל שעבר הבל, ומזה נמשך שעבר קץ על לא תשנא את אחיך. ומזה נמשך שעבר קין על לא תקום והרגו.