זהר

תקיב) ואי תימא, הא שמואל דזכה לתרווייהו, לנבואה ומלכו. לאו הכי. לנבואה זכה, דכתיב וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא. לנביא ולא למלך. נביא ודיין הוה, דאי מלך הוה, לא שאלו ישראל מלך. אבל איהו לא הוה אלא נביאה מהימנא, והוה דאין דינהון דישראל, דכתיב ושפט את ישראל. וע"ד כד הוה שאול בנבואה, תווהו עליה.

פירוש הסולם

תקיב) ואי תימא הא שמואל וכו': ואם תאמר, הרי שמואל, שזכה לשניהם לנבואה ומלוכה. אינו כן, לנבואה זכה, שכתוב, וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא, לנביא ולא למלך. נביא ודיין היה, שאם היה מלך, לא שאלו ישראל מלך. אבל הוא לא היה אלא נביא נאמן, והיה דן דיניהם של ישראל, שכתוב ושפט את ישראל. ועל כן, כשהיה שאול בנבואה תמהו עליו.