פירוש הסולם
(כנ"ל בזהר ב"א אות שס"ג)רלז)
והיינו דתנן אלף וכו': והיינו שלמדנו, אלף עולמות היו מטרם שנברא העולם. וזיו יקרו היה מתפשט וברא עולמות וסתר אותם, דהיינו שבירת הכלים דע"ס דנקודים
(כמ"ש בתע"ס שיעור ז') עד שעלה ברצונו לברוא העולם הזה, דהיינו עולם התקון. ובאותה שעה, נתפשטו ב' אותיות משמו שהם כתר וחכמה, וקיים אותם, שלא יתבטלו. וב' אחרות שהם בינה וז"א, נחקקו למעלה, בג"ר דבינה, ולמטה בו"ק דבינה, אחת בתוך אחת. חקק אחת ונעשתה שלש. חקק אות אחרת, ונעשתה שתים. עד שעלו לעשר. נתפשטו עשר האלו והיו לל"ב, שהם ל"ב נתיבות החכמה. אלו נתפשטו בחקיקתן עוד לעשר, והיו למ"ב. מכאן ולהלאה מי שמסתכל יסתכל בפחד הלב. יסתום ואין פותחים לו. ועל זה כתוב, אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. וכתוב לא תעשה לך פסל וכל תמונה.
פירוש. ענין שבירת הכלים שהיתה בע"ס דנקודים, היתה מטעם הגילוי דאו"א הפנימים, שה"ס חכמה דאור ישר, שמשום זה, בעת שיצאה המלכות מן הבינה, ואור הג"ר חזרו, תיכף נמשכה החכמה ממעלה למטה לבי"ע. והכלים נשברו ומתו, כי כל היוצא מעולם לעולם נבחן למיתה. ולפיכך אחר שביה"כ כשהמאציל תקן את עשר הספירות דאצילות, גנז את או"א הפנימים, דהיינו שגנז את החכמה דאור ישר, וסתם אותה בראש א"א, באפן שלא תגלה ממנה כלום לתחתונים, ואלו או"א שנתקנו באצילות, יצאו בבחינת ג"ר דבינה, שה"ס אוירא דכיא, דהיינו חסדים בלי חכמה. וכדי להאיר חכמה לעולמות נתתקנה בחינת חכמה אחרת במקומה, שנקראת חכמה דל"ב נתיבות, שפירושו, לא חכמה דאו"י, אלא מבינה שחזרה להיות חכמה, שחכמה זו יצאה ע"י עלית מ"ן דז"א אל הבינה, שז"א ה"ס
כ"ב אותיות התורה, שבחיבורו עם
עשר ספירות. דבינה, הוא בגימטריא
ל"ב. (
כמ"ש הזהר באדרא זוטא אות ע"ג ע"ש). כי כשז"א עולה ומתחבר עם הבינה, אז הבינה עולה לראש א"א וחזרה להיות חכמה
(כמ"ש בפלפה"ס אות נ') וכל החכמה המתגלה היא רק מחכמה זו דל"ב נתיבות. אבל חכמה דאו"י נסתמה בראש א"א ולא תגלה ממנה כלום, מטרם גמר התקון.
וז"ש,
אלף עלמין הוו עד דלא אתברי עלמא, אלף פירושו חכמה מלשון ואאלפך חכמה. ומטרם שנברא העולם היו אלף עלמין, דהיינו החכמה דאור ישר שהיתה מגולה בעולמות ההם. ומשום זה,
וברא עלמין וסתיר לון, שהיה בונה עולמות ומחריבם, שז"ס ע"ס דנקודים שיצאו ולא נתקיימו, אלא שנתבטלו ונשברו
(כמ"ש בתע"ס שיעור ז') וזה היה מחמת החכמה דאור ישר שהיתה מגולית, אשר ביציאת המלכות מן הבינה, היא נתפשטה ויצאה מעולם אצילות לעלמין דפרודא. כמ"ש שם.
עד דסליק ברעותא קמיה למברי האי עלמא, היינו, שעלה ברצונו לברוא ד' עולמות אבי"ע, הנקראים עולם התקון, שנתקנו באפן, שלא יארע עוד מקרה שביה"כ, אלא שיתקיימו.
וההוא שעתא אתפשטו תרין אתוון משמיה, שהם
י"ה, דהיינו הג"ר דעולם התקון.
וקיים לון, היינו שעשה בהן תיקון שיתקיימו ולא יתבטלו כבזמן שבירת הכלים, והתקין היה, שגנז את או"א הפנימיים ששמשו בנקודים, שה"ס אלף עלמין הנ"ל, שלא יאירו עוד.
ותרין אחרן אתגליפו, וכדי להמשיך הארת החכמה בעולמות, נמשכו, במקום החכמה דאור ישר, ב' אחרות, שהם בינה וז"א, המתחברים,
לעילא בג"ר דבינה שה"ס או"א עלאין
ולתתא שהם ז"ת דבינה, שה"ס ישסו"ת. כי עלית מ"ן דז"א לבינה, היא בב' מקומות, בג"ר דבינה, ובו"ק דבינה.
(כנ"ל בפלפה"ס אות נ') שע"י עלית מ"ן דז"א בג"ר דבינה חוזרת הבינה להיות חכמה, וכן ע"י עלית ז"א, בו"ק דבינה, נתתקנו בה ג' קוין (כמ"ש שם).
חד גו חד, שאחד נכנס תוך אחד, דהיינו ז"א בתוך הבינה.
ועתה מפרש בנין הספירות שיצאו ע"י החיבור של ז"א ובינה. ואומר,
גליף חד ואתחזר תלת, שעי"ז שחקק
חד, דהיינו שהעלה ז"א לבינה, יצאו
תלת, יצאו ג' קוין בבינה, כי ז"א יחד ב' קוין ימין ושמאל שבבינה, ונעשו ג' קוין חב"ד, שב' קוין ימין ושמאל ה"ס חו"ב. וז"א קו האמצעי אליהם, שה"ס דעת. וכיון דתלת נפקי מחד, חד בתלת קיימא
(כנ"ל בזהר ב"א אות שס"ג) כי מתוך שז"א על גרם לג' קוין בבינה השיג גם הוא את ב' קוין ימין ושמאל שבבינה, שהוא עצמו הוא קו האמצעי אליהם, וז"ש,
וגליף חד אחרא, דהיינו את ז"א,
ואתחזר תרין, שהשיג גם הוא את ב' הקוין ימין ושמאל שבבינה, ונעשה גם הוא בג' קוין.
עד דסלקו עשרה. עד שנתפשטו לעשר ספירות של ז"א.
עתה מבאר את הנעשה מב' העליות דז"א, לאו"א, ולישסו"ת. כנ"ל. ואומר,
אתפליגו אינון עשרה, נתפשטו אלו ע"ס דז"א, ע"י עלית מ"ן לישסו"ת,
ואתחזרו לתלתין ותרין, ואינון ל"ב שבילי דחכמתא, כלומר שע"י התפשטות הזו הנמשכת מעלית מ"ן דז"א לישסו"ת נמשכים ל"ב תיבות החכמה, כי שלשת הקוין שהשיג מישסו"ת מגלים חכמה זו דל"ב נתיבות, כנ"ל.
אלין אתפליגו בגילופייהו, אלו ע"ס דז"א, מתפשטות עוד בחקיקתן
לעשרה דהיינו ע"י עלית מ"ן לאו"א הם מקבלים עוד עשר ספירות דאו"א עלאין, שהם סתומים מחכמה, מחמת שאו"א הפנימיים נגנזו בחכמה סתימאה דא"א,
ואתחזרו למ"ב, כי עשרה דאו"א, עם ל"ב דישסו"ת וז"א, הם מ"ב. שמורה שהחכמה נסתמה באלו ע"ס דאו"א, מבלי להגלות כלל, כנ"ל. וז"ש,
מאן דישגח, ישגח בביעתותא דלבא, השגחה פירושה ראיה, דהיינו חכמה, ואומר, מי שמסתכל, דהיינו שממשיך חכמה, יסתכל רק ע"י ל"ב נתיבות החכמה, בדרך ג' קוין, אשר החכמה מתגלה רק בקו שמאל, ששם שורים דינים המאיימים הרשעים שלא ימשיכו החכמה ממעלה למטה,
(כנ"ל בזהר פקודי אות שע"ו) וז"ש,
ישגח בביעתותא דלבא, שישגח בקו שמאל, ששם מתגלה חכמה זו דל"ב נתיבות, ששם הלב מפחד מחמת הדינים. ומצד החכמה דאו"י הנסתמת במ"ב, אומר,
יסתים ולית דפתחין ליה, כי החכמה נסתמה במוחא סתימאה דא"א, בקרום שאינו נפתח לעולם.
ועל האי כתיב, אני ה' הוא שמי וגו'. שהרוצה להמשיך חכמה דאו"י, הוא עובד ע"ז, ונאמר עליו אני ה' הוא שמי וגו'.
