זהר

ח) ובגינה אתמר, ומשה עלה אל האלקים. ודוד בגינה אמר, אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לי״י. איהו שלימו דאדם. שלימו דיחודא. שלימו דשמא קדישא. שלימו דכל ספירה וספירה.

פירוש מעלות הסולם

ח) ובגינה אתמר ומשה וגו': ובשבילה של מלכות, נאמר ומשה עלה אל האלקים, שהוא שם של מלכות. ודוד אמר בשבילה אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה', ומלכות נקראת מקום בסו״ה הנה מקום אתי. היא השלמה של אדם היינו לשם מ״ה שבגי׳ אדם (לעיל הקדמה ב׳ אות כ׳) היא השלמה של היחוד כי מלכות ה״ס ד׳ דאחד, (עי׳ פנחס אות תתמ״ו) היא השלמה של השם הקדוש הוי״ה כי מלכות ה״ס ה' תחתונה המשלימה ליה״ו. והיא השלמה לכל ספירה וספירה. שע״י הזווג שעל מלכות נכללת כל ספירה מעשר ספירות.
ביאור המאמר, ג׳ בחינות יש בשם מ״ב (עי׳ תקון ס״ט דף קג:) א׳, נקראת דיוקנא דמלכא שהוא עיקר צורתו דהיינו המוחין כח״ב שהם באו״א עלאין, וה״ס ד' אותיות הוי״ה פשוטה שה״ס כתר. ועשר אותיות שיש בהוי״ה מלאה שה״ס חכמה. וכ״ח אותיות שיש במילוי המילוי שה״ס בינה. שביחד ד׳ וי׳ וכ״ח הם מ״ב אותיות. ב׳, צורת המלך חקוק על חותם ה״ס ג׳ קוים שיצאו בישסו״ת שבאלו ג׳ קוים נחתמו כל העולמות, דהיינו שדומים להם כמו הצורות שבנחתם הדומות אל הצורות שבחותם. וסוד שם מ״ב זה ה״ס ב׳ שמות אהי״ה שיש באהיה אשר אהיה שהם בגימטריא מ״ב. ג׳, שם מ״ב בצורת חותם של שעוה זה שם אבגית״ץ של אנא בכח שיש בו ז׳ שמות, ובכל אחד ו' אותיות והם מ״ב אותיות. וה״ס ג׳ קוים של ז״א, שיש בו ב׳ פעולות: א׳, שהוא נחתם ע״י החותם המקורי שהוא ישסו״ת. ב׳, שהוא חותם את צורות המוחין במלכות, כמו שעוה שאחר שנחתמת, יכולה להיות חותם לחתום גם על דבר אחר.
ושם מ״ב זה של אנא בכח, הוא נעשה לשם מ״ב של מעשה בראשית שהוא ל״ב אלקים ועשרה מאמרות שעולים בחשבון מ״ב, והענין הוא כי זו״ן שה״ס ז' ימי בראשית אינם יכולים לקבל משם מ״ב העליון הנקרא דיוקנא דמלכא, הנמצא למעלה מן המפרסא כי יסודות דאו״א שבהם מסתיים שם מ״ב זה הם מסתיימים על הפרסא, ונמצאת הפרסא מבדלת ביניהם, וע״י הבינה שמתחלה היתה כולה בראש א״א והיתה כולה בשם מ״ב זה, וכשנכנסה המלכות לראש א״א במקום בינה, ובינה יצאה לחוץ מראש למקום ז״ת שהם ישסו״ת שמחזה עד הטבור ואותיות אל״ה של ישסו״ת נפלו לזו״ן, נשארה בינה בו״ק חסר ג״ר, נבחן אז שכל אות ואות מן שם מ״ב אותיות שהיו אל בינה שהן ג״ר יצאו עתה ממנה ונחקקו בזו״ן, בסוד מ״ב אותיות שיש מן בראשית עד ב׳ של ובהו. כי זו״ן שקבלו אותיות אל״ה מן שם אלקים שהוא בינה קבלו גם כן אלו מ״ב אותיות, והוכשרו בהן ז״א ומלכות לקבל ג״ר, שזה נחשב לבריאת העולם באופן שיוכל להתקיים, והיינו בעת שהתחתונים מעלים מ״ן ע״י המ״ב של אנא בכח, נמשך מ״ד מע״ב ס״ג דא״ק שהארה זו מחזירה את הבינה לראש א״א, אז מקבלים ישסו״ת הארת חכמה ומשפיעים לזו״ן, וזו״ן נעשים אז כבחינות שלמעלה מפרסא. וישסו״ת נעשים לחותם של מ״ב בסוד ב״פ אהי״ה. וז״א מקבל השם מ״ב דבחינה ג׳ וז׳ ספירות שלו נחתמים לז׳ שמות של אנא בכח שבכל א׳ ו׳ אותיות וכל אות נחתמת ממ״ב אותיות של מ״ב העליון שהוא דיוקנא דמלכא. וכן ז״א חותם את המלכות, ונעשית בחינת מ״ב דמין הג׳ שה״ס ל״ב אלקים ועשרה מאמרות, ואז מתקיים העולם שהוא מלכות כי השיגה ג״ר שהם קיום העולם, בסוד בשכמל״ו.
וזה אמרו (באות ד') קם רבי שמעון על רגלוי וכו׳ כי אחר שבאר את התחלת הפסוק פתחו לי שערי צדק שה״ס תקון העינים שהם חכמה שהם ג״ר דאורות, וכשממשיכים ג״ר דאורות מתתקנת הקומה בנה״י דכלים שה״ס רגלים, ומוחין דגדלות נקראים קימה ולכן כשהמשיך ר״ש את המוחין דגדלות עם נה״י חדשים דכלים קם על רגלוי וכו'. אפתח עיני שה״ס המשכת חכמה לאסתכלא בהון לעילא כלומר בבחינת התקון שחכמה תאיר ממטה למעלה אבא ב״ם: בארבעים ותרין אתוון דשמא מפרש, כי מוחין דגדלות נקראים שם המפורש כי כל הסתום בעת הקטנות, מתפרש ונודע בעת הגדלות, למנדע כל את ואת על תקוניה כי כל האותיות של שם מ״ב דכח״ב מאירות בזו״ן, ואז מתקיים העולם בסוד בראשית וכו' שה״ס מ״ב אתוון דעובדא דבראשית מן בראשית עד ב׳ של ובהו. ואינון אב״ג ית״ץ וכו' שהם ז' שמות של ז״א כל שם ו' אותיות וז׳ פעם ו' הם מ״ב עם מלכות הנחתמת מהם בסוד בשכמל״ו.
וזה אמרו (באות ה׳) כל את ואת אית ליה וכו' כי כולם מאירים מסוד עשרה מאמרות שהם עשר ספירות דאו"א עלאין ומל״ב נתיבות של ישסו"ת שהם ל״ב אלקים הנזכרים במעשה בראשית, וכלהו תליין מן אי״ה שה״ס כתר דהיינו ד׳ אותיות הפשוטות של שם מ״ב העליון, ודא איהו אבא ב״ם שהוא שם מ״ב שכלול מאוד״ה שהוא אי״ה ד׳ אותיות הפשוטות של כתר י״ה היינו חכמה ובינה כי י׳ אותיות המלוי הן חכמה שהיא י׳, וכ״ח אותיות מלוי המלוי הן בינה שהיא ה׳. ואינון שבע ספירן שהן ז' ספירות של ז״א כלילן בז' שמהן של אנא בכח, וכלהו כלילת לון בת שבע שהיא מלכות בסוד בשכמל״ו. והיא נקראת זאת ובזה מבואר כל המאמר.