זהר

נב) מצוה מדאורייתא, דאיהי תפארת. והכא לית תמן פרודא, קודשא ב״ה אמת, תורתו תורת אמת, איהו תורתו ומצותו. כגוונא דבינה, תורתו ומצותו דחכמה. דאית תורה דבריאה, וחכמה דבריאה, ובינה דבריאה, והכי בכל מדות. בהאי, יכיל בן בהאי אורייתא, למהוי בלא מצוה, ומצוה בלא תורה בפרודא. ומהכא, בן סורר ומורה. אבל מסטרא דאצילות, לית אפרשותא, תמן, וכן מתמן אין חטא בא על ידו ולית בה עונש ולא שכר ולא מיתה.

פירוש הסולם

נב) מצוה מדאורייתא דאיהי וכו׳: מצוה מן התורה היא, שהיא ת״ת. וכאן אין שם פרוד בין תורה ומצוה, כי התורה היא כלל, והמצות שבה הן פרטיה, והם אחד. הקב״ה אמת, תורתו תורת אמת, הוא תורתו ומצותו, להיותם אחד. כמו הבינה, שהיא תורתו ומצותו של החכמה. כי תורה ומצוה העליונות, ה״ס חו״ב, שהם אחד ואינם נפרדים לעולם. ויש תורה דבריאה, דהיינו ז״א דעולם הבריאה, וחכמה דבריאה ובינה דבריאה. וכך בכל המדות. יש חכמה ובינה ותורה ומצוה. בזה בעולם הבריאה, יכול הבן להיות בתורה זו בלי מצוה, ומצוה בלי תורה, בפרוד. ומכאן, מבחינת עולם הבריאה, נמשך בן סורר ומורה, כי בעולם הבריאה כבר נמצא קליפות, בסו"ה זה לעומת זה עשה אלקים. אבל מעולם אצילות אין שם פרוד, וכן נשמה הנמשכת משם אין חטא בא על ידו. ואין בה משם לא עונש ולא שכר ולא מיתה. כי אין שם קליפות כלל, בסו"ה לא יגורך רע.