תוכן

בענין בטחון, שהוא נצרך לעבדות כמו אמונה ממש, וגם מידה כנגד מידה, שהוא משקל אחד – לפי גודל האמונה צריך להיות הבטחון, ואז לא יכולים לפגום ח"ו, כמבואר במקומות אחרים.

וכפי ריבוי הבטחון, כך היא מידת השמחה. והבטחון הוא, שסוף כל סוף יבוא הכל לתכלית – לכלל תיקון, על דרך "לא ידח ממנו נדח" (שמואל ב' יד, יד), וממילא גם הוא ישוב לשורשו, על זה הוא בוטח ושמח מהיום, ומגביה עצמו בשכלו מעט למעלה מן הזמן, אז עבר ועתיד שוין, ובזה הוא יונק מהתכלית איזוהי הארה מועטת, ולאט לאט מצטרפין לחשבון גדול.

וגם אם העובד השי"ת קיבל על עצמו להשלים את מידת היגיעה, ומייגע עצמו בעבדות השי"ת, עליו אמרו חז"ל (מגילה ו, ב): "יגעתי ומצאתי תאמין"[1], שהוא מחויב להאמין שבודאי יגיע למבוקשו. ועל ידי אמונה בדברי חז"ל יכול בקל לבטוח ולשמוח גם כן, כמו שאמרו שיגעת ומצאת תאמן, ולשמוח ביגיע כפיו שמתיגע עתה, כי סוף כל סוף יבוא הכל לחשבון, אם שיש לו מעט, חשבון של עבר ועתיד שוין, אז יכול לשמוח עצמו מעכשיו בעבודתו כמו שהיא, וזה פירוש הגמרא (ברכות ח, א) – גדול המייגע כפיו יותר מירא שמים.