זהר

תעא) כד בעא קב"ה לקיימא עלמא, זריק חד צרורא גו מיא, גליף ברזא דע"ב אתוון, ומתמן שארי למיהך ההוא צרורא, ולא אשכח אתר לאתקיימא ביה, בר ארעא קדישא, ומיא הוו אזלין אבתריה, עד דמטא ההוא צרורא תחות המזבח, ותמן אשתקע, ואתקיים כל עלמא.

פירוש הסולם

תעא) כד בעא קב"ה לקיימא וכו': כשרצה הקב"ה שהוא קו האמצעי, לקיים את העולם, דהיינו להמשיך ג"ר בעולם, הנקראות קיום, זרק אבן אחד תוך המים. דהיינו שהשליך את המלכות הנקראת אבן, לתוך הבינה, הנקראת מים, וחבר המלכות עם הבינה, שז"ס מיעוט ב' של קו אמצעי, שמבחינת מפתחא, (כנ"ל לך י"ג ד"ה ונתבאר) שבדרך זה, חקק בסוד ע"ב אתוון, דהיינו שהמשיך הו"ק מבינה למלכות, שעליהם ראוי להתגלות בגדלות סוד השם ע"ב, ומשם, מבינה התחיל ללכת אבן הזה, הממותק בבינה, ולא מצא מקום להתקיים חוץ מארץ ישראל, ומים שה"ס ו"ק דבינה, היו הולכים אחריה, אחרי האבן, עד שאבן ההיא הגיעה תחת המזבח, ושם נשתקע, כלומר שירדו הדינים של המסך דמלכות שהיא האבן, ונשתקעו תחת המזבח, ואז נעשתה המלכות לבחינת בינה, ונגלה הג"ר מן הבינה בבית המקדש. ומזה נתקיים כל העולם. כי האירו משם בכל העולם. וענין השתקעות האבן שגורם להארת הג"ר (עי' בבראשית א' דף ר"צ ד"ה בגין, ותבין) צרורא פירושו אבן, מלשון, ולא יפול צרור ארץ