זהר

פב) אלא, מן יומא דהוו ישראל בעלמא, לא אשתמודעו יקרא דקב״ה, בר בארעא דמצרים, דהוו בההוא פולחנא קשיא, וצווחו לקבליה, ולא אשתנו מנימוסא דלהון לעלמין. ותמן אתבחינו אבהתנא, כדהבא מגו שפכה. ועוד, דהוו חמאן בכל יומא, כמה חרשין, כמה זינין בישין, לאטעאה לון לבני נשא, ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע״ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב״ה, אלא הוו אזלין בתר נימוסי אבהתהון.

פירוש הסולם

פב) אלא מן יומא וכו׳: ומשיב, אלא מן יום שהיו ישראל בעולם לא נודע כבוד הקב״ה חוץ מבארץ מצרים, שהיו בעבודה קשה ההוא, וצעקו לפניו, ולא נשתנו מן המנהג שלהם לעולם. ושם נבחנו אבותינו כזהב מתוך הצבור שבכור. ועוד, שהיו רואים בכל יום כמה מכשפים, כפה מינים רעים להטעות בני אדם, ולא נטו ימין ושמאל מן הדרך. ואע״פ שלא היו יודעים כל כך בכבוד הקב״ה, אלא היו הולכים אחרי מנהגי אבותיהם. שפכה הוא צינור, כמו שפכי (ב״ב ג.).