זהר

תשמב) בר בזמנא דישראל בגלותא. ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב, אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, היך עביד תולדין. אלא כתיב זרוע, זרוע איהו תדיר, ומיומא דאפסיק ההוא נהר. בגנתא לא עאל ביה ההוא גננא. וההוא אור דאיהו זרוע תדיר, עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא, ולא שכיך תדיר. כגנתא דעביד תולדין, ומההוא זרוע נפיל ביה באתריה, ומגרמיה עביד תולדין כדבקדמיתא. ואי תימא, דאינון תולדין ואיבין הוו כמה דהוה בזמנא דגננא תמן. לאו הכי. אבל לא אתמנע זרוע דא לעלמין.

פירוש הסולם

תשמב) בר בזמנא דישראל וכו': חוץ מזמן שישראל הם בגלות, ואם תאמר, הרי בגלות נאמר אזלו מים מני ים, שהוא המלכות הנקראת ים, ונהר יחרב ויבש, שהוא היסוד הנקרא נהר יוצא מעדן, וא"כ, איך עושה תולדות. ומשיב, אלא זרוע כתוב, שפירושו שתמיד הוא זרוע, אפילו בזמן הגלות, ומיום שהפסיק נהר ההוא מלבא בגן, שהוא היסוד שנקרא גנן, לא נכנס בו עוד גנן ההוא, ואור ההוא שהוא זרוע תמיד עושה פירות, כי ממנו ומעצמו הוא נזרע כבתחילה, ותמיד אינו שוקט. בדומה לגן שעושה תולדות ומאותה זריעה הראשונה נופל שוב במקומו, דהיינו בשעת קצירת השדה, נופלים גרעינים לאדמה, ועושה תולדות מעצמו. כבתחילה. ואם תאמר, שהתולדות והפירות הם שוים כמו שהיו בזמן שהגנן היה שם. אינו כן. אבל לא נפסק זרוע זה לעולם.
פירוש. בזמן שבית המקדש היה קיים היה זווג זו"ן הגדולים, שהלבישו את או"א עלאין בתמידות, ונמצא שיסוד דז"א דגדלות, השפיע ג' הזריעות אל המלכות, בלי הפסק כנ"ל, אבל בזמן הגלות נפסק זווג דגדלות הזה, שזסו"ה אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. ואע"פ שיש עלית זו"ן לאו"א גם בזמן הגלות, כגון בשבת, אין זה נחשב לביאת הגנן בגן, משום שאינו בקביעות. אמנם בהכרח שיש גם בזמן הגלות זווג עליון, כדי להחיות העולמות, וזווג זה נבחן לזווג זו"ן הקטנים, ששניהם הם רק בחי' ימין ושמאל שבמלכות עצמה. וז"ש, ומניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא, כי ז"א הקטן הוא רק בחינת הימין שבמלכות, ונחשב כמו המלכות, וממנו נמשך השפע למלכות כדי להחיות העולמות. אבל הגנן שהוא יסוד דז"א הגדול, אינו משפיע בזמן הגלות, וע"כ השפע הוא קטן בזמן הגלות. וז"ש, ואי תימא דאינון תולדין וכו' לאו הכי. וערך השפע ופה כלפי השפע שבזמן הבית, הוא, כערך זריעת השדה על ידי ספיח הנזרע מעצמו, כלפי שדה, הנזרע על ידי גנן. וז"ש, כגנתא דעביד תולדין וכו'.