זהר

שמד) הכי תנינן, דבההוא יומא דאתחרב בי מקדשא לתתא, וישראל אזלו בגלותא, ריחיין על צאוריהון, וידיהון מהדקן לאחורא. וכנסת ישראל, אתתרכת מבית מלכא למיהך בתריהון. בשעתא דנחתת, אמרת איהך בקדמיתא ואבכה על מדוראי, ועל בני, ועל בעלי. כד נחתת, חמת אתרהא חריב, וכמה דמא דחסידי אתושד בגווה, והיכלא קדישא וביתא אתוקד באשא.

פירוש הסולם

שמד) הכי תנינן דבההוא וכו׳: כך למדנו, שביום ההוא שנחרב בית המקדש למטה, וישראל הלכו בגלות, ריחים על צוארם וידיהם קשורות לאחור, וכנסת ישראל, שהיא השכינה, נגרשה מבית המלך ללכת בגלות אחריהם, הנה בשעה שירדה השכינה, אמרה, אלך תחילה ואבכה על דירתי שהוא בית המקדש. על בני, שהם ישראל. ועל בעלי, שהוא ז״א, שנתרחק ממנה. כשירדה, ראתה מקומה חרוב, וכמה דם חסידים נשפך בתוכו, והיכל הקדש והבית נשרף באש.