זהר

תצב) אנכי כללא דדכר ונוקבא כחדא, וכלא איקרי זכור. מ"ט, בגין דאיהו נטיל לנוקבא, ואכליל לה בגוויה. וע"ד לא אידכר אלא איהו בלחודוי. וכד איהי אמשיכת לבעלה בהדה, ואתי איהו לגבה, כד"א עד שהבאתיו אל בית אמי, כדין איהי נטלא שמא, וכלא איקרי שמור. מ"ט. בגין דאיהי אמשיכת ליה לגבה, ונטלת ליה. כדין כל ביתא קיימא ברשותהא, ולא אדכר אלא איהי בלחודהא, ולעלמין לא מתפרשין דא מן דא.

פירוש הסולם

תצב) אנכי כללא דדכר וכו׳: אנכי הוא כלל דכר ונוקבא ביחד, והכל נקרא זכור. מה הטעם. הוא משום שז"א לוקח את הנוקבא וכולל אותה בתוכו, וע"כ לא נזכר אלא הוא לבדו. וכשהנוקבא ממשכת את בעלה עמה, והוא, ז"א. בא אליה, כש"א, עד שהבאתיו לבית אמי, אז היא לוקחת השם, דהיינו השליטה, והכל נקרא שמור. מה הטעם. משום שהיא המשיכה אותו אליה, ולקחה אותו. אז כל הבית עומד ברשותה, ואינה נזכרת אלא היא בלבדה. אבל לעולם אינם נפרדים זה מזה.
ביאור המאמר. התורה ניתנה בקול ודבור. שה"ס יחוד דז"א ומלכות, שז"א נקרא קול. והמלכות נקראת דבור. וז"א, ה"ס חסדים, ומלכות ה"ס הארת החכמה. וז"א שה"ס קול הוא ג"ר, והמלכות ה"ס אור נקבה שהיא ו"ק. גם התורה עצמה נחלקת לב׳ בחינות שהם חסדים וחכמה, שרמ"ח מצוות עשה שה"ס זכור, הם חסדים. ושס"ה לא תעשה, שה"ס שמור, מגלים ו"ק דחכמה (כמ"ש לעיל אות תע"ג).
וז"ש (באות תפ"ה) הני כללא דכל אורייתא וכו' אנכי, זכור, דהיינו שכולל רמ"ח מצוות עשה שה"ס חסדים. לא יהיה לך, שמור, שכולל שס"ה מצוות לא תעשה, שה"ס הארת ו"ק דחכמה, וכלא בדבורא חדא וכו׳ ולא בתרין. כלומר אע"פ שאנכי ולא יהיה לך הם ב׳ בחינות מיוחדות, שזה חכמה, וזה חסדים, עכ"ז, לא יצאו מב' מלכויות, אלא ממלכות אחת, דהיינו בדבורא חדא, במלכות אחת, ולא בתרין, ולא בשתי מלכויות. והטעם הוא, בגין דהאי דבור, משום שהמלכות הזו המשפעת חכמה, איהו אתכליל מכולהו קלי, היא נכללה מכל הקולות, שהם חסדים, ואיהו דהוה אמר, והמלכות, שהיתה אומרת הדבור, המגלה חכמה, אמרה, בתוקפא וחילא דכלהו, שבכח כל החסדים שקבלה מז"א הנקרא קול, היתה יכולה להשפיע הדבור, שה"ס הארת החכמה.
ויש לדעת, שיש ב׳ השפעות מזווג ז"א ומלכות הנקראים קול ודבור, השפעה א׳ היא השפעת החסדים, ושפע זה יוצא מבין שניהם, שגם קול, שה"ס ז"א נשמע, ההשפעה הב׳ היא השפעת החכמה, והשפעה זו יוצאת מהמלכות הנקראת דבור, בלבדה, וז"א שנקרא קול, אינו משתתף בשפע זה כלל, מפני שאין הארת החכמה מגולה אלא בבחינת ו"ק דחכמה, דהיינו בבחינת אור נקבה שמאיר ממטה למעלה. וע"כ אם היה הוא משתתף בהשפעה זו היו מאירות הג"ר דחכמה, דהיינו ממעלה למטה, כמו אור זכר. ולפיכך נבחן בהשפעה זו שהדבור, שה"ס החכמה, היא בלחש, בלי שמיעת הקול, שהוא השפעת ז"א. כי אין כאן, אלא השפעת הדבור בלבד.
וז"ש (באות תפ"ו) דכל חד וחד, שכל קול וקול הוה בטש ביה בלחישו, היה מזדווג עם הדבור בלחש, ואיהו, הדבור, הוה אמר, היה מגלה החכמה, והקול לא היה משתתף בזה, כנ"ל. וז"ש (באות תפ"ז) ובגין דכלהו הוו בלחישו, מפני שכל הזווגים דקול ודבור, היו בלחש, דהיינו בבחינת ו"ק דחכמה, מפני שהקול לא השתתף בגילוי, כתיב וכל העם רואים את הקולות ולא כתיב וכל העם שומעים, כי הקול לא השתתף בהשפעת החכמה אל העם הנקראת ראיה, וע"כ לא יכלו לשמוע הקולות אלא לראותם נכללים בדבור, שה"ס החכמה, בלחש בו"ק. דלא אשתמעו כלל. והקולות עצמם לא היו נשמעים. כי אם היו נשמעים עם הדבור, היו מתגלים הג"ר דחכמה, כנ"ל. וז"ש וכל חד וחד נשיק להאי דבור, שכל זווג וזווג מקול, שהוא ז"א, שהיה נושק לדבור, שהיא המלכות, היה בלחישו, דהיינו שלא להשתתף כלל בהארת החכמה שבדבור, בדומה, כמאן דנשיק בחביבו דרחימותא, כמי שנושק בחביבות של אהבה, שה"ס הארת החסדים בלבד, ולבתר האי דבור פריש ואמר מלה ואכריז לה ואח"כ כשהדיבור שה"ס המלכות קבלה החסדים מז"א, הם מעוררים בה הארת החכמה, ונבחן כמו שהדבור מפרש את הארת החסדים שקבלה, לבחינת הארת החכמה כדרכה. והיא שאמרה הדבר, דהיינו החכמה, ומכרזת אותה, דהיינו שמגלית אותה לתחתונים, ולא הקול, שהוא ז"א.
וז"ש (באות תפ"ח) וע"ד כתיב וידבר אלקים את כל הדברים האלה, דאינון כללא דזכור ושמור, אנכי ולא יהיה לך וכו'. כי אלקים הוא השם המלכות, והיא דברה את כל הדברים האלה שבתורה שיש כלל של זכור, שה"ס רמ"ח עשה, שהם חסדים, וכלל של שמור שה"ס שס"ה ל"ת שהם הארת ו"ק דחכמה. ואע"פ שהיה בזווג עם ז"א שנקרא הוי"ה, עכ"ז, קולו לא נשמע כנ"ל. וע"כ כתוב השם אלקים. והן אנכי, שה"ס חסדים, והן לא יהיה לך, שה"ס הארת חכמה, יצאו שניהם מזווג ז"א ומלכות ביחד, וז"ש (באות ת"צ) אבל אני, דא רזא דברית קדישא יסודא דעלמא, כי אני שבאנכי מורה על יסוד ז"א, כ׳ אתכליל בגויה, דא איהי רזא דנוקבא, הכ' נכללה עם יסוד דז"א בזווג, שהיא סוד הנקבה, דהיינו המלכות, ובג"כ כולא איהו כחדא וכו' אקרי זכור, ומשום זה ז"א ומלכות הם מרומזים יחד באנכי, וה"ס זכור, שהוא רמ"ח מ"ע שהם חסדים הכלולים מחכמה. ועד"ז בשמור, שה"ס הארת החכמה בעיקר, גם שם כלולים ז"א ונוקבא ביחד, וז"ש, (באות תצ"א) שמור אתייא אוף הכי ברזא דו׳. כי שמר ה"ס המלכות והו׳ שבשמור היא ז"א. אלא ההפרש הוא שכזכור שולטים החסדים שהם מז"א, והנוקבא שה"ס הארת החכמה נכללת עמו. וז"ש (באות תצ"ב) אנכי וכו' אקרי זכור, מ"ט, בגין דאיהו נטיל לנוקבא ואכליל לה בגויה, כי ז"א הוא עיקר והנוקבא רק נכללת בתוכו, דהיינו שהחסדים הם עיקרים, אלא שיש בהם התכללות מהארת החכמה. וכד איהי אמשיכת לבעלה בהדה ואתי איהו לגבה, שאז המלכות היא השולטת, שה"ס הארת החכמה, והארת החסדים דז"א רק נכללים בחכמה, וכלא איקרי שמור וכו', ואז נקרא הכל על שם הנוקבא שמור.