זהר

תקפ) ובג"ד ויאבק איש עמו עד עלות השחר, מאן שחר. צלותא דערבית. דשיעורה עד בקר דאברהם, דאיהי ארבע שעות וישכם אברהם בבקר. בריש שעתא קדמאה, בסוף השחר, דאיהו נצח יעקב, דתמן למנצח על אילת השחר, לנטלא נוקמא מסמאל, ונגע בירך שמאלא דיעקב, דאיהו הוד, דביה אתמר נתנני שוממה כל היום דוה, הוד, מסטרא דהוד, אלף חמישאה, אשתארת בי מקדשא חרבה ויבשה.

פירוש הסולם

תקפ) ובג"ד ויאבק איש וכו': ומשום זה, שתפלת ערבית זמנה עד עלות השחר. נאמר, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. מהו שחר. זו היא תפלת ערבית דהיינו השכינה, ששיעורה עד בקר של אברהם, שזמנו הוא ד' שעות (ברכות כה) וישכם אברהם בבוקר, היינו בתחילת שעה ראשונה שבסוף השחר, שהוא נצח של יעקב, ששם למנצח על אילת השחר לקחת נקמה מסמאל שנגע בירך שמאל דיעקב שהוא הוד, שבו נאמר נתנני שוממה כל היום דוה שהוא אותיות הוד. מצד ההוד, שהוא אלף החמישי, נשאר בית המקדש חרב ויבש.
פירוש. המלכות מלבשת את ז"א מחזה ולמטה, ותופשת ד' ספירות נהי"מ דז"א. שהקו ימין של המלכות שהוא חכמה חסד נצח נעשה מנצח דז"א. והקו שמאל שלה שהוא, בינה גבורה והוד, נעשה מן הוד דז"א, וקו האמצעי שלה דעת ת"ת יסוד נעשה מיסוד ומלכות דז"א. וז"ש, מאן שחר. צלותא דערבית. דהיינו המלכות הנקראת תפלת ערבית היא נקראת שחר. שהוא מורה על דינים הבאים מגוון שחור. דשיעורה עד בקר דאברהם, דאיהי ארבע שעות, ששיעור המלכות הוא לקבל חסדים דז"א הנקרא אברהם, הוא ארבע ספירות דז"א נהי"מ, שמשם מקבלת השפע דז"א. וישכם אברהם בבקר, היינו בריש שעתא קדמאה בסוף השחר דאיהו נצח דיעקב, כי ארבע שעות הבוקר הם נהי"מ, ונמצאת שעה ראשונה היא נצח דז"א הנקרא יעקב.
ויש לדעת שעיקר אחיזה של סמאל הוא בהוד, כי שם מקומו במלכות, כי חג"ת נ"ה הם כנגד כח"ב תו"מ, ונמצא המלכות היא הוד. אמנם בנצח שהוא ז"א, אין לו אחיזה כלל, רק בסוד בהדי הוצא לקי כרבא. כי ע"י עלית המלכות בבינה נתעלה אחיזתו של סמאל גם בנצח. אבל עליה זו של סמאל לאחוז גם בנצח אינה לטובתו ואדרבה, משם כל מפלתו, כי לעת גדלות שהמלכות חוזרת ויורדת מבינה, יוצאים הג"ר, המשפילים ומכניעים כל הסטרא אחרא (כנ"ל וארא אות ק"ט ק"י בהסולם) וז"ש, דאיהו נצח דיעקב דתמן למנצח על אילת השחר, לנטלא נוקמא מסמאל דנגע בירך שמאלא דיעקב דאיהו הוד. כי בנצח דז"א, שם הוא מקום הנצחון על הס"א, אחר שהיא עולה ונאחזת שמה. כנ"ל, אבל בירך שמאל שהוא הוד, שם נגע סמאל וכו', כי שם יש לו אחיזה באמת. וז"ש, דביה אתמר נתנני שוממה כל היום דוה, הוד, כי שם בהוד היא עצמותה של המלכות, שתקונה הוא באלף הז'. וע"כ תופש החורבן מקצת מן אלף הרביעי, שהוא נצח, ומקצת מאלף הששי שהיא יסוד, משא"כ באלף החמישי שהוא הוד, כל היום דוה, שמראשו עד סופו הוא הרב ושמם. וז"ש, מסטרא דהוד אלף חמישאה וכו'. כי מצד הוד אין שום תקון כלל לפני גמר התקון. משא"כ בנצח ויסוד יש מקצת תקון כנ"ל.