זהר

רלו) תו ויפגע במקום, מלי פיוסין איהו. דאתא שמשא קדישא לגבי סיהרא, בעלה לגבי אתתא. מכאן דלא יאות לבעל למיתי לגבי אתתא, אי לא הוי במלי פיוסין לפייסא לה. דכתיב ויפגע במקום, ולבתר וילן שם. כד הוה אתי יעקב מחרן, מה כתיב, ויפגעו בו שדרת היא לפייסא ליה, למיתי לגבה.

פירוש הסולם

רלו) תו, ויפגע במקום וכו': עוד. ויפגע במקום, דברי התרצות הוא. דהיינו לפי מה שאמר, שאין פגיעה אלא פיוסא, כי בא השמש, הקדוש שהוא ז"א, אל הלבנה, שהיא המלכות. הבעל אל האשה. מכאן, שאינו נאה לבעל לבא אל אשתו, אם לא בדברי רצוי לרצות אותה, כי כתוב, ויפגע במקום, שפירושו שאמר לה דברי רצוי, ואח"כ, וילן שם. כשבא יעקב מחרן, מה כתוב, ויפגעו בו. שהמלכות שלחה לרצות אותו שיבא אליה.
פירוש. כי ז"א הוא בחינת ימין, והמלכות ה"ס שמאל. וכמו שיש מחלוקת בין ימין ושמאל (כמ"ש ב"א דף נ"ו אות מ"ד) כן היתה בין ז"א למלכות. ובסוד מיעוט הירח ניצח ז"א את המלכות, כי נתמעטה ויצאה מקו שמאל, וע"ב צריך ז"א לפייס אותה, דהיינו להחזיר לה הארת השמאל. (עי' בזה לעיל ב"ב אות רט"ו בהסולם שהארכנו שם) וז"ש, דלא יאות לבעל למיתי לגבי אתתא, אי לא חוי במלי פיוסין. כי בתחלה הוא ממשיך לה הארת השמאל לפיוס, ואח"כ הוא מזדווג עמה ומשפיע לה החסדים הנאמנים. ולפעמים הוא בהיפך, שהמלכות מפייסת את ז"א. והוא בשעה שז"א הוא בו"ק, היא מפייסת אותו להזדווג עמה, שעי"ז ישובו לו הג"ר. בסו"ה אשת חיל עטרת בעלה. וז"ש כד הוה אתי יעקב מחרן, שהיה אז בקטנות, הנקרא חרן, מה כתיב, ויפגעו בו, שדרת היא לפייסא ליה למיתי לגבה שיתיחד עמה, ועי"ז ישובו אליו הג"ר.