זהר

פד) תרין קמיטין עלאין רברבין במצחיה. חד קמיטא על עינא חד, וחד קמיטא על עינא אחרא. ואשתכחו תלת קמיטין רברבין במצחיה, באלון דעיינין, בר קמיטא תתאה, דאיהו אתפלג על עיינין. דא חשיב מחשבין לגו ולא לבר. בגין דלא חשיב לבני נשא בעובדוי, ודחיל איהו לפום שעתא, ולא יתיר. לפיוסא, אתפייסא בעובדוי דלבר מקמי ב"נ, לאו אינון, אלא לזמנין כרביא, ולזמנין בחכמה. דא איהו ברזא דאת נ', דאיהו בלחודוי, דלא אתכליל באת ז'. וחלשא איהו, דלא אתכלל באלון אתוון קדמאי, אלא אסתמיך לאת ס' לאתכללא ביה, ולא באתוון קדמאי. עד הכא רזין דחכמתא דמצחא.

פירוש הסולם

פד) תרין קמיטין עלאין וכו': אם ב' קמטים עליונים גדולים במצחו, קמט אחד על עין אחת, וקמט אחד על עין האחרת. ונמצאים ג' קמטים גדולים במצחו, באלו שעל העינים, וחוץ מהם קמט תחתון הנחלק על העינים. זה חושב מחשבות בפנימיותו, ואינן נודעות לחוץ, משום שאינו מחשיב בני אדם במעשיו. הוא ירא לשעתו ולא יותר. לריצוי, הוא מתרצה במעשיו החצונים לפני בני אדם, והם, המעשים, אינם, אלא לפעמים כמעשה ילד, ולפעמים בחכמה. זה הוא בסוד אות נ' שהוא בלבדה, ולא נכלל באות ז'. והוא חלש, מחמת שלא נכלל באותיות הראשונות, אלא נסמך לאות ס' להכלל בה, ולא באותיות הראשונות. עד כאן סודות החכמה של המצח.