זהר

פב) במצחיה אית ד' קמיטין רברבין, לזמנין בשעטא דמליל קמיט לון במצחיה, ולזמנין דאתפשט מצחיה במשכיה, ולא אתחזון. אינון קמיטין אתחזון, קמיטין אחרנין רברבין בסטרא דעינוי. חייך למגנא. פומיה רברבא. לאו איהו בר נש לתועלתא. סטרא אחרא איהו. שגעונא דאתכסי ביה, ובני נשא לא מסתכלן ביה. ואיהו אתחכם במה דאשתדל, ואפילו באורייתא, אבל לא לשמה, אלא בגין לאתגאה בפני עמא. וכלא בלחישו ובגאות לבא, לאחזאה דאיהו זכאה ולאו הכי. כל מלוי לאו אינון לשמא דקב"ה, אלא בגין בני נשא. וחשיב מחשבין, ואנהיג גרמיה. כמנהגא דלבר, דיסתכלון ביה. האי איהו ברזא דאת נ', די בכללא דאת ז'.

פירוש הסולם

פב) במצחיה אית ד' וכו': אם יש במצחו ד' קמטים גדולים. לפעמים בשעה שמדבר מקמט אותם במצחו, ולפעמים מתפשט מצחו בעורו ואינם נראים, ואלו הקמטים הנראים אז, הם קמטים אחרים גדולים בצד עיניו. צוחק בחנם, בלי סבה. פיו גדול. אין הוא אדם לתועלת, מצד האחר הוא. שגעון מסתתר בו, ובני אדם אינם מסתכלים בו. והוא מתחכם במה שעוסק, ואפילו בתורה, אבל שלא לשמה, אלא כדי להתגאות בפני העם. וכל מנהגו בחשאי ובגאות הלב, מראה שהוא צדיק ואינו כן. כל דבריו אינם לשם הקב"ה אלא בשביל אנשים, וחושב מחשבות ומנהיג עצמו מנהג חיצוני, כדי שיסתכלו בו. זה הוא בסוד אות נ' שהיא בכלל אות ז'.