זהר

שעט) אמר רבי פנחס, אורחא דא הוה מתקנא לי, למשמע מלין אלין מעתיק יומין, זכאה עלמא דאנת שארי בגויה. ווי לעלמא, דישתארון יתמין, ולא ידעין מלי דאורייתא כדקא יאות. ודאי הכי הוא, דכבד נטיל כלא טב וביש. ואע"ג דמשטטא ולקיט כל חוביהון דישראל, ה"נ זכיין דלהון לקיט, בגין לקיימא קורציה. וכלא האי והאי מקריב לגבי לב. ואורחוי דלב, לא נטיל אלא זכיכו וברירו וצחוחא דכלא, כמה דאמרת. ושאר טנופא ולכלוכא, אהדר לכבד, ונטיל כלא בעל כרחיה, דכתיב ונשא השעיר עליו וגו'. מלה דא אהדרנא, בגין דיתבסם לפומי כמתקא דדובשא, זכאה חולקי דזכינא להאי, למחמי דא בעיני.

פירוש הסולם

שעט) אמר ר' פנחס וכו': אר"פ, לר"ש, דרך הזה היה מתוקן לי, לשמוע דברים אלו מעתיק יומין. אשרי העולם שאתה שורה בתוכו, אוי לעולם שישארו יתומים ולא ידעו דברי תורה כראוי. ודאי כך הוא, שהכבד שהוא סמאל, לוקח הכל טוב ורע, ואע"פ שמשוטט ולוקט כל עונותיהם של ישראל כך לוקט את הזכיות שלהם, כדי לקיים מלשינותו. כי השקרן צריך לדבר אמת בתחילתו כדי שיאמינוהו. והכל זה וזה, הזכיות והחובות, הוא מקריב אל הלב, ודרכו של הלב שאינו לוקח אלא הזך והברור והצח מכל, דהיינו הזכיות, כמו שאמרת, ושאר טנוף ולכלוך, שהם העונות, מחזיר אל הכבד, והוא לוקח הכל בעל כרחו שכתוב, ונשא השעיר עליו וגו'. (כנ"ל בדבור הסמוך) ואני חוזר על דבר זה, אחר שכבר אמרת אותם, כדי שימתקו לפי כמתיקות של דבש. אשרי חלקי שזכיתי לזה, לראות זה בעיני.