זהר

ד) ועלה אתמר, שימני כחותם על לבך, דהכי אמרת שכינתא, אע״ג דאנת תסתלק לעילא, דיוקנך לא אתעדי מנאי לעלם, כההוא חותם, דבההוא אתר דאתדבק ביה, רשימו דמארי חותמא, לא אתעדי מניה דיוקנא דחותמא, לאשתמודעא ביה. ובג״כ אמרה כנסת ישראל בגלותא, שימני כחותם על לבך, כרשימו דתפלין דיד, דאנון לקבל לבא. כחותם על זרועך, כתפלין דרישא, דאינון תליין רצועין לכל סטרין. על לבא ודרועא.

פירוש מעלות הסולם

ד) ועלה אתמר שימני וגו׳: ועל השכינה נאמר שימני כחותם על לבך, כי כך אומרת השכינה שהיא מלכות אל ז״א, אע״פ שאתה מסתלק למעלה, דהיינו אחר התפילה, שמוחין של ז"א מסתלקים, צורתך לא הוסר ממני לעולם, כחותם ההוא, שבאותו המקום שנתדבק בו הרושם של בעל החותם, לא הוסר ממנו צורת החותם, להיות נודע בו לבעל החותם, שהוא ז״א, וכ״ז הוא ביום. ומשום זה אמרה כנסת ישראל היינו מלכות בגלות, או בלילה שנמשל לגלות, דהיינו בעת שהמוחין מסתלקים לגמרי, שאף הרשימה מסתלקת שאז הוא זמן של פירוד בין ז״א למלכות, היא שואלת ואומרת לו שימני כחותם על לבך, עשה באופן שאותו החותם שלי ישאר על לבך שהוא כרשימה של תפילין של יד, שהם נגד הלב, כחותם על זרועך, כתפילין של ראש שאותן הרצועות תלויות לכל הצדדים, על הלב והזרוע, ובהשאר אותה הרשימה שלי על לבך תוכל להמשיך לי הארה משם, (כן פירש הדברים בשער הכוונות ענין התפילין דרוש ה׳).