זהר

עד) אמר ר׳ יהודה, אי הכי באתר דמחשבה דלעילא בעיא לקרבא, אמאי לתתא יתיר. לא הוה בידיה. אתא לקמיה דרבי שמעון, אמר ליה, רישא דכלא מחשבה הוא, וסיומא דההיא מחשבה אתר דאקרי בקר, ומאי איהו. ההוא סיומא דגופא, דמבסם לנוקבא. כך מחשבה דב״נ, רישא דכלא. סיומא דההיא מחשבה, כד אתעביד עובדא. אימתי. בבקר. הה״ד הוי חושבי און ופועלי רע, אימתי, על משכבותם באור הבקר יעשוה. וע״ד לההוא אתר דמחשבה, מחשבה אסתליק. ועובדא מתקרבא לסיומא דמחשבה ודאי.

פירוש הסולם

עד) אמר ר׳ יהודה וכו׳: אם כן במקום מחשבה של מעלה היה צריד להקריב העולה, דהיינו לספירת חכמה, ולמה מקריבים יותר למטה, דהיינו אל היסוד. לא היה בידו של ר׳ חייא להשיב לו. בא לפני ר׳ שמעון. אמר לו, ראש הכל הוא המחשבה, דהיינו ספירת החכמה, שהיא ראשית ז״א, והסיום של מחשבה ההיא, הוא מקום שנקרא בקר, ומי הוא. הוא סיום הגוף המבשם הנוקבא, דהיינו יסוד, שהוא סיום ז״א שנקרא גוף. כך המחשבה של אדם היא ראש לכל. סיום מחשבה ההיא, הוא כאשר נעשה המעשה שחשב, אז נסתיימה המחשבה. מתי הוא זה. בבוקר, ז״ש, הוי חושבי און ופועלי רע. מתי, על משכבותם כאור הבקר יעשוה, אשר, אור הבוקר, רומז על יסוד שנקרא כן. וע״כ המחשבה שבקרבן עולה למקום המחשבה, שהיא חכמה, והמעשה של הקרבן, מתקרב לסיום המחשבה ודאי. שהוא יסוד.