תוכן

נ) והענין הוא, כי הלא האדם הוא בעל חומר וצורה וגס ועב, ולא יוכל להשתנות מן הכח הנמסר בו בעת יצירתו, ולכן אם ירצה האדם לקפוץ שעור יותר ממה שבטבעו, לא יעלה בידו, וכל זה גורם לו כבדות החומר העב, אשר נתלבש בו האדם, בבואו אל העוה"ז. ולולי זה, היתה יכולה הנפש לעוף ולקפוץ בכל אות נפשה. האמנם אם נרצה לדקדק הדברים יותר בדקות, נמצא כי גם ברוחניים עצמם, יש ביניהם הפרש. והראיה לזה הוא, כי גם במלאכים עצמם, והם ד' חיות הקדש, שהם שוים במדריגתם, ובמקום אחד, עכ"ז יש ביניהם הפרש, בענין זה כמ"ש ז"ל בברכות פ"ק א"ר אלעזר בר אבינא, גדול הנאמר במיכאל, יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאלו מיכאל באחת, וגבריאל בשתים כו'. הרי שגבריאל לא יוכל לקפוץ ולעוף בעולם, כמו מיכאל, ופסיעותיו קצרות יותר ממיכאל. וגם זה יהיה פלא בעיני הפשטנים, ויחשבו שגם בזה יש בו צורה, ואין הדבר כפשוטו, ולא יבינו, כי הפשט והרמז הכל אחד. דוגמת הנפש עם הגוף, שזה צלם ודמות לזה, ואם היתה הנפש משונה איבריה מאיברי הגוף, בהכרח היה שלא יתלבשו זה בזה, וכלי גדול לא יכלהו כלי קטן, גם אם הכלי יהיה בעל קצוות וזרועות מחולקים, לא יוכל להכנס לתוכו כלי פשוט, ואם יכנס לא יכנס בכל חלקיו. ועד"ז פשטי התורה, צריכים להיות דומה בדומה אל נשמת התורה ופנימיותה, כי הגוף צלם אל הנשמה. וגם צריך שהפנימיות יהיה דבר רוחני, שאל"כ לא היה צריך ללבוש, כמו דרך הפשטנים המפרשים תחילה התורה.