תוכן

י"ט אדר א' תש"ח
"יורד ומסית עולה ומקטרג". האדם צריך לבדוק את עצמו תמיד, אם התורה והעבודה שלו לא יורדים לעמקי התהום. כי מדת גדלותו של האדם נמדדת בשיעור הדביקות בה', היינו בשיעור ההתבטלות לה', היינו שאהבה עצמית אינה עולה אצלו בשם, אלא שרוצה לבטל את עצמיותו לגמרי. כי מי שעובד בעמ"נ לקבל, כפי שיעור עבודתו, כך שיעור גדלות עצמותו של האדם. ונעשה אז בחי' יש ועצם ורשות בפני עצמו, וקשה לו אז להתבטל לה'. משא"כ כשהאדם עובד בעמ"נ להשפיע, וכשגומר את עבודתו, היינו שתיקן את כל בחי' כלי הקבלה לעצמו, ממה שיש לו מבחי' שורש נשמתו, אז אין לו כבר עוד מה לעשות בעולם. נמצא שרק על נקודה זו צריך להיות כל רכוז מחשבתו.
והסימן לזה אם האדם הולך ע"ד האמת, הוא יכול לראות אם הוא בבחי' "יורד ומסית", היינו שכל עבודתו היא בבחי' ירידה, ונמצא האדם אז ברשות הס"א. אז הוא "עולה ומקטרג" [ב"ב ט"ז ע"א], היינו שמרגיש את עצמו בבחינת עליה, ומקטרג על אחרים. משא"כ מי שעובד ע"ד הטהרה, אינו יכול לקטרג על אחרים, אלא תמיד הוא מקטרג על עצמו, ועל אחרים הוא רואה אותם במדרגה יותר טובה, משהוא מרגיש את עצמו.