תוכן

((הקדמת ספר הזוהר אות קעה)

צריכים להבין מקודם מדרש חז"ל (בראשית רבה ח, ה) שבעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים 'נעשה אדם בצלמנו' (בראשית א, כו), הנה חסד אמר יברא, מפני שהוא גומל חסדים. אמת אמר אל יברא, מפני שכולו שקרים. צדק אמר יברא, מפני שעושה צדקות. ושלום אמר אל יברא, מפני שכולו קטטה. מה עשה הקב"ה נטל האמת והשליכו לארץ, הה"ד 'ותשלך אמת ארצה' (דניאל ח, יב) ע"ש.

פירוש, כי נודעו דברי חז"ל, ש'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה' (פסחים נ, ב), כי האדם מתוך שפלותו אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצותיו ית' כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, כי 'וְעַיִיר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד' (איוב יא, יב), ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה אם לא לטובת עצמו, לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצות שלא לשמה, דהיינו מתוך תועלת עצמו, אבל עכ"ז ממשיך שפע קדושה תוך מעשי המצות, אשר על ידי השפע שממשיך, סופו לבא לעסוק במצות לשמה, דהיינו בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו.

וזה שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר שכולו שקרים. כי נתרעם, איך אפשר לברוא אדם כזה מלכתחילה שיעסוק בתורה ומצות בשקר גמור, דהיינו שלא לשמה. אבל חסד אמר יברא, מפני שהוא גומל חסד, כי מצות גמילות חסדים שעושה, שהוא בהכרח מעשה מבוררת להשפיע, הנה על ידיה נמצא מתתקן לאט לאט, עד שיוכל לעסוק בכל המצות על מנת להשפיע. וא"כ הוא בטוח בסופו להגיע למטרתו לעסוק לשמה, וע"כ טען החסד, שיש לבראו.

וכן השלום קטרג שכולו קטטה, כיון שאי אפשר לו לעסוק במצות על מנת להשפיע, אלא עם עירוב של הנאת עצמו, הנה ע"י זה נמצא תמיד בקטטה עם השי"ת, כי נדמה לו שהוא צדיק גמור, ואינו מרגיש כלל בחסרונותיו, דהיינו שאינו מרגיש שכל עסקו בתורה ומצות הוא שלא לשמה, והולך ומתרעם ח"ו על השי"ת, שאין מטיבין עמו כמו שצריכין להטיב עם צדיק גמור. ונמצא פוסח על ב' הסעיפים, פעם הוא בשלום עמו ית' ופעם הוא במחלוקת ח"ו, ולכן טען השלום שאינו כדאי להבראות. אבל צדק אמר יברא, שהוא עושה צדקות, כי מחמת מצות צדקה לעניים שעושה, נמצא לאט לאט מתקרב אל מדת השפעה עד שבא לעסוק לשמה, ויזכה לשלום תמידי עם השי"ת, וע"כ יברא.

ואחר שנשמעו טענותיהם של אלו ואלו, הסכים הקב"ה עם מלאכי חסד וצדק, והשליך אמת ארצה. כלומר שהתיר לעסוק במצוות מלכתחילה שלא לשמה אע"פ שהוא שקר, ונמצא השליך אמת לארץ, והוא מטעם שקבל טענת חסד וצדק, שעל ידי מצות גמילות חסדים ומצות צדקה למסכני, סופו לבא לאמת, דהיינו לעבוד את הש"י רק בכדי לעשות נחת רוח אליו, כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ.

והנה גם זה סוד שבירת הכלים שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין דקדושה לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו, והם גורמים בזה לכל מיני עברות כמו גנבה גזלה ורציחה. אמנם יחד עם זה נתן לנו תורה ומצוות אשר אפילו אם מתחיל לעסוק בהם עוד מתוך שלא לשמה, דהיינו להנאתו עצמו למלאות תאוותיו השפלות, כפי כחות שבירת הכלים, הנה סופו יבא על ידם לשמה ויזכה למטרת הבריאה, דהיינו לקבל כל הנועם והטוב שבמחשבת הבריאה בכדי להשפיע לו נחת רוח כנ"ל.