תוכן

((הקדמת ספר הזוהר אות קלח)

א

כל ההפרש שיש בין עולם הזה שמלפני התיקון אל גמר התיקון, כי מטרם גמר התיקון נקראת המלכות בשם אילנא טוב ורע כנ"ל (הקדמת ספר הזוהר אות קכג), שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו ית' שבעולם הזה, וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה שיוכלו לקבל שלמות הטבתו שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע ושכר ועונש[1]. כי כלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאד במדתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא ית'. והטבה שלימה בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה אלא בבחינת השפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום, משא"כ הקבלה לעצמו הוא מוגבל ומצומצם מאד, כי השביעה מכבה תיכף התענוג[2]. וזה סוד הכתוב 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז, ד), דהיינו שכל הפעולות הנוהגות בעולם לא נבראו מתחילתן אלא להשפיע נחת רוח אליו[3].

ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם, שהרי הקב"ה אומר כל העולם בשבילי נברא, דהיינו 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז, ד), וכן 'כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו' (ישעיה מג, ז). ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה, כי אנו אומרים כל העולם אך בשבילנו נברא, ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו להנאותינו ולכבודינו. ולפיכך אין פלא מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. ועל כן מוטעמת לנו השגחתו ית' בבחינת טוב ורע, דהיינו בבחינת הנהגת שכר ועונש, כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטוב ורע. כי כיון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו.

כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו ית' בגלוי, כי הוא פגם ח"ו בכבודו ית' שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו ח"ו, ונעלם ממנו הפועל ית', שהוא העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו מסבבת עמה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ שלא להתפרד מאמונתו ית' אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר, ואם ח"ו לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונתו ית'. ונמצא, שאע"פ שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם, מכל מקום נשאר זה נסתר ממרגישי טוב ורע, כי בשעת הרע ניתן כח לס"א להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה. וכשחוזרים בתשובה, נמצאים כנגד זה שהם מקבלים שכר, ויכולים שוב להדבק בו ית'.

אמנם מכח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה' שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמר התיקון, דהיינו שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז, ד), כמו שנבראו מתחילתם כנ"ל. ואז יתגלה הזווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות יהפכו לזכויות (יומא, פו, ב), וכל הרעות לטובות גדולות[4], ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, דהיינו, שכולם יראו כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן, כי עתה אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תנתן האפשרות להשיג פועלם, כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו ית', כי עתה ישבחו ויברכו אותו על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.

*

ב

(הקדמת ספר הזוהר אות קמ)

מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו לקבל רק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם אילנא דטוב ורע, כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם, וכיון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב שחשב השי"ת בעדנו במחשבת הבריאה, מטעם האמור לעיל בדיבור הסמוך, ע"כ מוכרחים לקבל הנהגת טוב ורע מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו סוף כל סוף לתקן כלי הקבלה שלנו על מנת להשפיע ולזכות לעונג ולטוב שחשב בעדנו. וכבר הארכנו בזה בסמוך, ונתבאר שם, כי הרגשתנו הטוב ורע מסבבת גם כן ענין שכר ועונש, כי הרגשת הרע גורמת פרודא מאמונתו ית' ע"ש. ונמצא שאם האדם מתאמץ בעת הרגשתו הרעה שלא לפגום אמונתו מחמת זה, ויוכל לשמור התורה והמצוות בשלמות, הרי הוא מקבל שכר. ואם חלילה אינו עומד בנסיון ומקבל פרודא, הוא מתמלא בהרהורים רעים כמ"ש שם.

ונודע כי על הרהורים אלו אמרו חז"ל (עיין קידושין מ, א) שהקב"ה מעניש עליהם כמו על מעשה, שעל זה כתוב (יחזקאל יד, ה) 'למען תפוש את בית ישראל בלבם'. גם נודע ש'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו' (יחזקאל לג, יב), אכן זה רק בתוהה על הראשונות (קידושין מ, ב). אמנם לפעמים מתגברים ההרהורים על האדם, עד שתוהה ח"ו על ריבוי המעשים הטובים שעשה, ואומר 'מה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות' (מלאכי ג, יד), כי אז נעשה רשע גמור, שהרי הוא תוהה על הראשונות, והוא מאבד כל המעשים טובים שעשה בהרהור רע זה, כמו שכתוב (יחזקאל לג, יב) 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו'. ועכ"ז מועילה תשובה. אבל אז נחשב כמתחיל לעבוד ה' מחדש, וכקטן שנולד דמי, שהרי כל צדקתו מימים שעברו חלפה ואינה.

והנה הנהגת טוב ורע גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות כנ"ל, כל אחד לפי מה שהוא. ותדע שכל עליה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו, כי מסבת הירידה הגדולה, שהיתה לו בינתים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצא בעת עליה, שהוא כקטן שנולד כנ"ל. הרי שבכל עליה הוא כמתחיל מחדש לעבוד את ה', וע"כ נחשבת כל עליה ליום מיוחד. ועל דרך זה כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד.

וזה אמרו (הקדמת ספר הזוהר אות קמ) 'יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אוֹמֶר'[5], יוֹמָא קַדִּישָׁא מֵאִינוּן יוֹמִין עִלָּאִין דְּמַלְכָּא' (-יום קדוש מאלו ימים העליונים של המלך). דהיינו, בכל עליה שהיתה לו לאדם שנתדבק אז ביומין עלאין של הקב"ה, 'מְשַׁבְּחִין לוֹן לְחַבְרַיָּיא וְאָמְרִין הַהִיא מִלָּה דַּאֲמַר כָּל חַד לְחַבְרֵיהּ' (-משבחים את החברים, שעסקו בתורה בליל שבועות[6], ואומרים כל אחד לחבירו, אותו הדבר שאמר). כי על ידי הזווג הגדול שבגמר התיקון יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה שיהיו רק על מנת להשפיע נחת רוח להשי"ת, ויתגלה לנו בזווג הזה כל הטוב והעונג הגדול של מחשבת הבריאה, ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים שהיו בימי הירידה עד שבאנו להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו וגורמים ישרים לכל האושר והטוב שהגיע לנו בעת גמר התיקון, כי לולא אותם העונשים הנוראים לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה, ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכויות ממש. וז"ש 'יום ליום יביע אומר', שכל עליה ועליה שמטרם גמר התיקון, היא יום אחד מאינון יומין עלאין דמלכא, משבחין לון לחברייא. ונמצא עתה שהוא חוזר ומתגלה בכל הדרת שלמותו השייכת לאותו יום ומשבח לחברייא התמכין דאורייתא, עם ההיא מלה דאמר כל חד לחבריה, שהוא 'שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו' (מלאכי ג, יד), שהביאם אז לעונשים גדולים, כי עתה נהפכו לזכויות, שהרי כל שלמותו ואשרו של אותו יום לא היו יכולים להתגלות עתה באותו פאר והדר לולא העונשים ההם, ועל כן נחשבו דוברי המלות ההן, ליראי ה' ולחושבי שמו, כמו המעשים טובים האמיתים. ועל כן נאמר גם עליהם (מלאכי ג, יז) 'וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו'[7].

וז"ש 'יוֹמָא לְיוֹמָא יַבִּיעַ הַהוּא אוֹמֶר וּמְשַׁבַּח לֵיהּ'. כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, היסורים והעונשים, שהפסיקו את דביקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה, הנה עתה אחר שגם הלילות והחושך שבינתים נעשו גם הם לזכויות ולמעשים טובים, ו'לילה כיום יאיר וחשכה כאורה' (תהלים קלט, יב), שוב אין הפסקות בינתים, ונמצאים מתחברים כל השתא אלפי שני ליום אחד גדול בלבד, ונמצאים כל הזווגים שיצאו בזה אחר זה, וגילו עליות ומדרגות נפרדות כל אחת מחברתה כנ"ל, נתקבצו עתה לקומת זווג אחד רם ונשא המאיר מסוף העולם עד סופו. וזה סוד 'יומא ליומא יביע אומר', כי המלה ההיא הנ"ל שהפסיקה בין יומא ליומא נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח ליה כי נעשה לזכות, וע"כ נעשו כולם יום אחד לה'.

וז"ש (הקדמת ספר הזוהר אות קמ) 'וְלַיְלָה לְלַיְלָה, כָּל דַּרְגָא דְּאַשְׁלִים בְּלֵילְיָא, מְשַׁבַּח דָּא לְדָא, הַהוּא דַּעַת דְּכָל חַד מְחַבְרֵיהּ' (-ולילה ללילה, היינו כל מדרגה השולטת בלילה, היינו הספירות של המלכות השולטת בלילה, משבחים זה לזה, אותה הדעת שכל אחד מקבל מחבירו): כי כל אלו המלים והיסורים, הנקראים לילות, שבסבתם נעשו המדרגות פִּסְקֵי פִּסְקֵי בזה אחר זה, הנה עתה אחר שגם הם כיום יאירו, משום שנתקבצו כולם ונעשו לבית קיבול אחד לדעת הגדולה הממלאת כל הארץ דעה את ה', נמצא שכל לילה בפני עצמו היה נשאר בחשכה אם לא היה בא עתה בקיבוץ אחד עם כל הלילות. כי כל לילה מקבל חלקו בדעת רק מתוך החיבור עם שאר הלילות. ועל כן כל לילה נבחן כי יחוה דעת לחברו, כי לא היה מוכשר להדעת אלא בצירוף עם חברו. וז"ש 'כָּל דַּרְגָא דְּאַשְׁלִים בְּלֵילְיָא', דהיינו כל לילה שנשלם עתה להיות בית קיבול לדעת ה', 'מְשַׁבַּח דָּא לְדָא', נמצא שכל אחד משבח לחברו משום ההוא דעת דכל חד, שחלק הדעת שקבל כל אחד, הוא מחבריה, על ידי החיבור עם חברו הלילה, כי לא היה מקבלו אם לא בצירוף עם חברו, כי רק כולם יחד בקיבוץ נעשו ראויים לקבל הדעת הגדולה הזו. וזה אמרו 'ובשלימו סגי, אתעבידו לון חברין ורחימין', שבשלמות הגדולה שקבלו יחד, נעשו כל הלילות לרעים אהובים זה לזה.

*

ג

(הקדמת ספר הזוהר אות קמא)

עד כאן דברנו מהעונשים והיסורים הנוראים ביותר, דהיינו הפירודא מאמונתו יתברך, ואומר[8] כי גם העונשים והיסורים משאר מילין דעלמא, דהיינו מעבירות פרטיות ומיסורי גיהנם והיסורין הגופניים וכדומה הממלאים כל העולם הזה, הנה גם הם מתקבצים ונכללים בזווג הגדול הזה, בסוד הכתוב 'והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם' וגו'[9] (דברים כח, סג) כי כולם מתקבצים ונעשים לאור גדול ונהפכים לששון ולחדוה רבה.

וז"ש (הקדמת ספר הזוהר אות קמא) 'אֵין אוֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בִּשְׁאָר מִילִּין דְּעָלְמָא'[10], שהם כל יסורי העולם הזה. 'דְּלָא אִשְׁתַּמְעוּ קַמֵּי מַלְכָּא', בההפכם לששון ולחדוה. 'וְלָא בָּעֵי לְמִשְׁמַע לוֹן', שלא יתאוה לשמוע אותם. כי מתוך ההפכם לששון ולחדוה, הרי מלכא קדישא יחזור אחריהם ויתאוה לשמוע אותם. כלומר שזכר כל צער וכאב מהימים שעברו יגרום עתה בגמר התיקון חדוה ועונג רב, בסוד הכתוב 'בימים ההם ובעת ההיא יבוקש את עון ישראל ואיננו' (ירמיה נ, כ), כי בעת שיהפכו לזכויות, יעלו כל כך נייחא דרוחא, עד שיבוקשו העונות מימים שעברו בכדי להתבדח עליהם, ולא ימצאו, כלומר, שידמה לנו כי אינם נמצאים עוד בצורתם האמיתית, כמו שהיו בימים שעברו. וז"ש 'וְלָא בָּעֵי לְמִשְׁמַע לוֹן', דהיינו שאין אומר ואין דיבור שלא יחזור עליהם ברצון וחשק גדול לשמוע אותם, מפאת היותם עתה כולם לאורות קדושים ונאמנים.

והנה הקומה הגדולה הזו העולה בזווג הגדול מכל הנשמות ומכל המעשים הטובים והרעים יחדיו שבגמר התיקון, נבחנת כמו קו ועמוד אור המאיר מסוף העולם ועד סופו, שהוא סוד היחוד הגדול בסוד הכתוב 'יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה יד, ט). וזה אמרו 'הָנֵי מִילֵּי', היינו מילין דעלמא הנ"ל בדיבור הסמוך, 'בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם', כי הקומה היוצאת על הני מילי, שהם כל מיני יסורים ועונשים, מאירה מסוף העולם ועד סופו, דהיינו בכל הארץ[11].