תוכן

ענין עליית מ"ן מזו"ן לבינה המובא בתע"ס, הוא מטעם המובא, שענין בינה דאו"י היא חושקת בחסדים ואין לה חשק לחכמה, אלא בעת שהיא צריכה להשפיע לזו"ן אז היא מפנה פניה לחכמה. ז"א שרק בעת שהתחתונים מעלים את החסרון להמשכת החכמה, אז הבינה עוזבת את האחורים שלה. היוצא מזה, שעיקר עליית מ"ן דזו"ן לבינה, הוא בכדי להמשיך חכמה.
משא"כ העליית מ"ן דזו"ן לבינה המובאת בזוהר היא להיפך - להמעיט את אור החכמה, שלא יאיר עם כל שלימותו הנבחן לג"ר דחכמה, אלא בבחי' ו"ק דחכמה. כי בינה כלולה משתי בחינות: מקו ימין ומקו שמאל, ששניהם במחלוקת, ואין אחד יכול להכניע את עצמו כנגד שני. כי הקו ימין מבחינתו הוא השורש לקו שמאל, שמקודם יוצא הקו ימין ואח"כ יוצא הקו שמאל, לכן אינו יכול להכניע את עצמו. והקו שמאל כיון שהוא בחי' חכמה, ושורש החכמה הוא יותר גבוה מקו ימין שהוא רק חסדים. אלא בעת שעולה עליית מ"ן מזו"ן, מתעוררת הה"ת, שעי"ז נתמעט הקו שמאל, ואז שאין שמה יותר מו"ק דחכמה, והו"ק דחכמה כבר יכול להכניע את עצמו תחת הקו ימין. ואז באים שניהם לידי התכללות, ונעשה קו אמצעי, שבו נבחן שיש שם בחי' ו"ק דחכמה עם הארת חסדים.
נמצא שעליית מ"ן דזו"ן גרם להתמעטות החכמה, וענין עליית מ"ן המובאת בתע"ס הוא גורם להמשכת החכמה.