תוכן

שמעתי כ"ד אדר תש"ד ירושלים
יש ג' בחינות גופים באדם: גוף הפנימי, שהוא לבוש להנפש דקדושה. ב) מקליפת נוגה. ג) ממשכא דחויא. ובכדי להנצל מב' הגופים, ושתהיה יכולת לשמש רק עם הגוף הפנימי, אזי סגולה לחשוב מחשבות שהן נוגעות רק להגוף הפנימי, ז"א שהמחשבה שלו תהיה תמיד ברשות היחיד, שאין עוד מלבדו כתוב, אלא שהוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים, ואין שום בריה בעולם שתוכל להפרידו מהקדושה. וכיון שאין הוא חושב עבור ב' הגופים, אז הם ימותו, משום שאין להם מזונות ואין להם במה להתקיים.
וזה סוד לאחר החטא דעץ הדעת אמר לו הקב"ה: "בזעת אפיך תאכל לחם", שלפני החטא לא היתה החיות תלויה בלחם, משא"כ אח"כ לאחר החטא, שנדבק בהגוף דמשכא דחויא, אזי נקשרו החיים בהלחם, היינו במזונות, שאם לא נותנים לו מזונות הוא מת. וזהו לתיקון גדול, בכדי להנצל מהגופים הנ"ל.
משום זה צריכים להשתדל ולהתאמץ שלא יחשוב מחשבות עבורם, כי המחשבות זהו מזונותם, לכן יחשוב רק עבור הגוף הפנימי, שהוא לבוש לנפש דקדושה, היינו, שיחשוב מחשבות שהם אחרי עורו, ז"א עבור תועלת שהם חוץ מעורו, חוץ מהרצון לקבל. ואחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות, שהקליפות נאחזות מה שהוא בתוך העור, ולא מחוץ להעור. זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות יש להם אחיזה, וכל מה שאינו בא לידי הלבשה אין הם יכולים להתאחז.
וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אזי הוא זוכה להפסוק: "ואחר עורי נִקְּפוּ זאת". 'זאת' היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת 'אחרי עורו נקפו', היינו שנתקנה רק 'אחרי עורי'. ואז הוא זוכה לבחינת 'ומבשרי אחזה אלוה', שאז הוא רואה מבשר הזה את 'אלוה', היינו שהקדושה באה בהלבשה בגוף בפנימיות. וזהו דוקא כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות, אזי הוא זוכה להתלבשות. משא"כ הרשעים שרוצים לעבוד דוקא בהתלבשות, היינו בתוך העור,אז 'ימותו ולא בחכמה', אז אין להם שום התלבשות, ולא זוכים לשום דבר.